כתבתנו לענייני אבי ביטר (כדי לכסות נושא כה גדול צריך להקצות לנושא כתבים), גרטל, יצאה לשטח כדי לבדוק האם האומנים של היום ממחזרים אומנות, או רק משמרים אותה ולא משתנים בהתאם לתקופה כטרנד? והאם התוצאה מיטיבה עם הקהל או לא עוזרת כלל? והאם תכולת הקיבה של אבי ביטר באמת שווה ל10 ליטר?!

קחו לדוגמה את סיל. אמן שלמרות שנקרא ע"ש כלב ים היווה הצלחה מסחררת. בשנות ה90 המוקדמות הוא עמד בראש מצעד הפזמונים ונשאר שם זמן לא מועט- עם מוזיקה אלקטרונית מתפתחת, דאנס אקספרימנטאלי, ובלדות מרגשות (שאף הופיעו בפסקולים של שוברי קופות).

והיום, סיל, עדיין כלב ים.

בליווי אותה המוזיקה, עם הקליפים והראש המסתובב ואווירת המועדוני לילה המפוקפקים- סיל נמצא בתחתית.

והפעם אין שם אנשים ששורקים לו, זורקים לו מזון ורוצים לראות אותו משחק עם כדור.

ומהצד השני, לפחות מחר לא תראו אותו שוחה עם לווייתנים ועוד 5 שנים חובק עץ כמו קואלה.

אומנים שמחליפים ומשנים את כל תכולת מרכולתם לבקשת הקהל והתקופה כבר נמאסו- הם בדיוק טרנד, וטרנד מתחלף כי תמיד תבוא הארה ותזכיר לכולם עד כמה נעלי קרוקס מכוערות ושסקיני ג'ינס לא מחמיאים לאף אחד.

אז סיל אמנם שנוי במחלוקת, אבל יש הרבה אומנים מוכשרים ומוערכים שהעדיפו להיעלם ולפרוש מאשר לחיות בסבל הלבטים.

כמו דובי גל- במאי, מפיק, שחקן ובדרן מהשורה הראשונה (כי הוא נמוך ומסתירים לו) שלאחר הצלחות סרטיו (ומלך הסלים בפרט) העדיף לעמעם את פעילותו מחשש שלא יצליח להשתלב ולהתאקלם עם הטרנדים החדשים, או לחלופין שיהווה מושא ללעג אם ימשיך באותו הקו.

אולם, יטען כל מעריץ ראוי של דובי, התהפוך זברה פסיה לנקודות? התהפוך פטרייה רעילה חברבורותיה? היהפוך אבי ביטר לרזה?!

ויתור על אומנות לטובת התקופה וההשתנות הזו היא גם ויתור על התוספת האישית של כל אמן.

אומנות שמתחלפת כמו המזון של אבי ביטר בארוחה היא חסרת מגע אנושי ויכלה בקלות להיווצר ע"י מכונות.

ובכל זאת, נותרה התעלומה בלתי פתורה לצערו של סיל (שכבר לא יקבל דגים).