  כינוי:
pitchfork בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
הבזק של הרגע.
זה מצחיק איך שפתאום את נופלת מהכשרון
שלך.
את מבינה שאת לא כזאת טובה ואולי אין לך
כשרון טבעי מי יודע מה.
את צריכה עזרה, את צריכה מכות, את צכה
זיון, את צריכה שהאימא הפולנייה שלך תרד לך מהגב.
בסך הכל ביקשת לכתוב שיר, חצי שיר, שורה
נורמלית.
אבל כבר שנה שאין לך כשרון, הוא כאילו
נעלם, גורש.
מה עשית לעזאזל שהוא נלקח ממך?
ואולי הוא בעצם לא היה שם אף פעם?
אולי במקרה יצאו כמה מילים והתחברו לשיר
מגושם של ילדה מתבגרת?
| |
בדידות.
שונאת את התחושה הזאת של הבדידות, זאת בדידות כאילו משומשת, כאילו כבר הייתה אצל מישהו אחר ורק באה להשתלט עליי.
היא מכניסה אותי למין מצב כזה שאני מאמינה לה, מאמינה לה שאני כמוה, בודדה.
אני מגיעה למצב שאני אפילו רוצה להישאר איתה, להתכרבל במיטה שלי, בחדר שלי, עם החלונות הסגורים וריח של עובש כבר יוצא מן הקירות.
צעקות חוזרות ונשנות על אנשים אהובים שכל מעשיהם היה לפתוח את דלת החדר ולשאול מה קרה או סתם להגיד שלום.
אני כאילו קטטונית, כאילו סגורה בתוך קופסא של מחשבות אובדניות ללא כל כוונה לעשות דבר בנוגע לזה, סתם לשכב חסרת מעש, לבהות בחלל, לבהות בקופסא משדרת לי עוד התמכרות ועוד אחת, לעלעל בדפי עיתון משומש, ולאכול עוד ועוד שטויות שהגוף שלי לא זקוק להן.
ואז מגיע שלב הפחד, הפחד שאשאר כך לצמיתות, שאתן לה להשתלט עליי כליל, שגופי יהיה באחזקתה לנצח ואני אהיה עוד נשמה שנבלעה בתוכה והותירה את גופה כקליפה חסרת נפש.
אז אני מביטה על עצמי במראה, וכשאני לא רואה כלום, או לפחות לא את מה שאני רוצה לראות, אני מצלמת את עצמי, כדי להיווכח שזאת באמת אני: מנסה כל מיני פרצופים, תנוחות שונות, חיוכים, אבל נשארת אותו הדבר, העיניים ריקות, אין שום בוהק, אין שום כוונה, התנוונות זאת המילה.
הראש מתחיל לכאוב לי, אני לוחצת על הרקות שלי ועוצמת עיניים, מחליטה להיכנס למקלחת לשטוף מעליי את כל הזוהמה שהשתלטה עליי.
המים זורמים על גופי בעוד שאני חושבת שכדאי לי לבכות; עצם המחשבה על לבכות ולא עשיית הפעולה עצמה בצורה טבעית גורמת לי להבין שהבדידות עלתה מדרגה נוספת ומנעה ממני לבכות על מצבי, או המצב שהיה לי.
אז אני חופפת, ושוטפת ומסבנת ומורידה את הכל, כאילו מנסה לשטוף מעליי קליפה חסרת ערך.
כשכל זה נגמר אני יוצאת מהמקלחת, מביטה במראה, רטובה כולי ובוחנת את עצמי, רואה את הגוף שאני לא רוצה להיות בעלתו.
נוגעת בעצמי ומרגישה תחושה של גועל, מנסה להבין כמה זמן ייקח לי עד שאבין שאני צריכה להשתנות, כמה זמן ייקח לי לקחת את עצמי ביידים ולהוציא מתוכי את הבדידות הזאת, להוציא את מי שהייתי עד עכשיו ולצמוח מחדש.
הראש,
הראש עוד כואב לי.
| |
 כלבים ביער שומם.
שלום אנשים חסרי פנים, ברוכים הבאים.
אנא הקפידו לקרוא לאט ובבהירות.
המטאפורות כאן מייצגות לרוב את החיים שלי,
אבל אני מתעקשת שתנסו לשים את האצבע במקום הנכון ולגלות איך זה קשור אליכם.
כלבים ביער שומם.
אז יש שקט.
וכן, יש גם כלבים.
ומסביב עצים, או בניינים, אנשים, גביעי גלידה, תקראו לצורות הנוף איך שאתם רוצים.
קו מתאר של החיים שלי.
הוא אמנם דק ועלוב, אבל הרגעים מסויימים זאת התחושה, זה המרגש כמו שאומרים.
התחושה שאתה יושב בחדר, ולא סתם חדר, החדר שלך, ואתה בועט, בועט לכל מקום, בקירות, במיטה, בטלוויזיה, בטלפון, ברצפה.
בועט בהתמכרות שלך.
ואז אתה שומע נביחות, מי אם לא הכלבים כמובן.
כן כן, אלה שתמיד שם, כשאתה צריך או לא צריך.
נאמנים כאלה, אתה חושב.
ואז כמו כל אחד שמוצא את עצמו מוקף בכלבים, אתה מתחיל לזרוק דברים רחוק, כדי שהם ילכו להביא.
אתה זורק וזורק, ולפעמים סתם משחרר אותם, מצפה שהם יחזרו אליך.
טוב, אז לא נגזים, יש כמה נאמנים בחבורה הזאת, אבל דווקא אלה שחשבת שיחזירו את העצם הכי מהר, לעולם לא חזרו.
אותם כלבים בני כלבים שאהבת כל כך, שהיו חשובים לך.
וחשבת שאתה חשוב גם להם.
חזרו גם כמה כלבים עצבנים.
כאלה שניתלו לך על הזרועות בשיניהם החדות וחתכו בבשרך החי.
ובעודך בוכה וממרר על הסיטואציה שבה אתה נמצא מגיעה הנקודה.
הנקודה שבה שאתה מבין שמכאן זה לצעוד רק קדימה, לעזוב את הכלבים שחורכים את עורך, שסוגרים על חייך.
הנקודה שבה הכל משתנה, שכל מה שהיה מעכשיו יהיה סתם עוד שרבוט על דף מצהיב במחברת באיזו עליית גג נטושה.
נקודת האל חזור.
XOXO
pitchfork.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
