בלוג הסיפורים הגדול

הוא ירד מהאוטובוס. שקוע במחשבות על אותה הנערה שפגש לפני שבוע, באותה השעה. הוא קיווה למצוא אותה פה שוב.
הוא לא הפסיק לחשוב עליה מאז אותו יום. כל כך יפה היא הייתה. שיער בלונדיני ארוך חלק, עיניים תכלת בוהקות, והחיוך שאותו הוא לא ישכח לעולם.
הוא שילם על כרטיס לבריכה ועיניו שוטטו בפראות על היושבים.
היא לא שם חשב בעצב.
הוא בחר את אותו הכסא שישב בפעם הקודמת.
אולי היא תזהה אותו? אולי היא תזהה אותי? ואם היא כן זוכרת אותי? חשב וחיוך התפשט על פניו.
הוא דמיין בראשו את הפגישה הקודמת.
'הוא נכנס למים. שוחה כמה בריכות. יוצא. נשכב על הכסא. אחר-כך הוא הולך למזנון הקרוב. קונה גלידה וחוזר לכיסאו'
'ואז היא הגיעה. מבטיהם הצטלבו והוא הרגיש צביטה בלב. היא הייתה כל כך מיוחדת'
בתוך כל מחשבותיו הוא פחד לאבד אותה. לפספס אותה נכנסת. הוא הביט בדלת בייאוש.
עברו 15 דקות חשב בייאוש מתגבר.
הוא הביט סביבו. כולם נהנים. הם באים ליהנות.
הוא הביט במשפחה בעלת חמישה ילדים. ההורים מתרוצצים אחרי הקטנים, והגדולים דוחפים אחד את השני אל המים.
מבטו עבר לאישה יחידה כנראה. מיד ראה את מי שנראה כמו החבר שלה. נשיקה בין השניים. הם נכנסים למים. ונהנים.
אני באתי לפה להינות. לא לשבת פה ולחכות למישהי שכנראה לא תבוא. או שבכלל רק דמיינתי. כן, אני כמעט בטוח שדמיינתי אותה. יותר מידיי מושלמת כדי להיות אמיתית. כן. בהחלט חשב לעצמו.
ואז ראה אותה.


פרק 2 -
היא נכנסה בעדינות מבעד לדלת.
שיערה הבלונדיני הארוך מסורק בקפידה על גבה ומעט על כתפיה, עיניה נשארו תכלת ובוהקות, על כתפיה נשאר אותו התיק, אותם נעלי ים.
הוא קם מהכסא והתקדם אליה.
"את" אמר כמעט בלחש כשעמדו קרובים, וחיוך התפשט על פניו שוב.
"אתה" וחייכה גם.
הוא הניח את ידו מאחורי ראשו וגירד את עורפו בביישנות.
"אז... איך... מה..." התחיל לומר ונגמרו מילותיו.
"גם אני. איך...אתה... בעצם...איך אתה זוכר אותי בכלל?" שאלה.
"באמת שאין לי מושג. תאמיני לי. ואת זוכרת אותי? ראיתי אותך לשנייה ואז, הלכת. למה?" שאל.
"כי אסור לי להיות פה. אם הוריי לא היו בעבודה, הם היו אוסרים עליי להיות פה. במיוחד איתך" אמרה והשפילה את עינייה.
"למה?" שאל מופתע.
"הם קשים. מאוד. וקשוחים. אבל עזוב" חייכה.
"דרך אגב, אני גיא. נעים מאוד" אמר.
"אני לונה" אמרה והוא לחץ את ידה.
היא חייכה חיוך של ביישנות.
"שמרתי לך כיסא" אמר.
היא הנהנה כתודה ללא מילים.
הוא אסף את ידה בתוך ידו והוביל אותה לכיסא שלידו.
"תראה. אני לא מתקשרת לאנשים במהירות. אני באמת מצטערת..." אמרה בעצב ופנתה ללכת.
"חכי!" אמר ואחז בידה.
הוא סובב אותה אליו.
מבטיהם הצטלבו ויצרו אווירה נעימה.
"אפשר לנסות להכיר. את כבר לא זרה בשבילי" חייך.
היא הסמיקה מעט וחייכה.
החיוך שלה גרם לליבו לפרפר. הוא חייך שוב.
"אז... את באה לפה הרבה?" שאל בציניות.
הנערה, שכנראה מעולם לא פלרטטו איתה הסמיקה כל כך עד שאף אוזניה האדימו.
"מצטער" אמר ושילב את ידו בתוך ידיה.
"זה בסדר" אמרה וחייכה בבישנות. מוחקת כל סימן למה שקרה קודם.
כעבור דקות אחדות של שיחת נימוסים בין השניים, הנער הוריד את חולצתו ונישאר עם מכנס.
הנערה הסמיקה.
"זה בגד הים שלי. רוצה להיכנס למים?" וללא כל תשובה דחף את הנערה למים, שהספיקה שניות קודם לכן, להשיל מעליה את הבגדים.
הוא קפץ אחריה.
"אני לא מאמינה! כמעט הרטבת לי את הבגדים!" אמרה בכעס. היא נעצה את מרפקה בצלעותיו.
הוא החניק צחוק ופלט יללת כאב קטנה.
"סליחה" אמר לבסוף.
"כבר סלחתי. אז, אתה רוצה לשחות? תחרות?" והתחילה לשחות לקצה השני של הבריכה.
הוא חייך ושעט על פני המים לצדה.
הוא פשוט היה...מאושר. באחת הפעמים היחידות בחייו. הוא היה מאושר באמת.

כעבור כמה שעות של כיף בין שני הנערים, הם קבעו להיפגש באותו היום מאוחר יותר, בביתו של הנער.
"את מבטיחה לבוא?" שאל.
"מבטיחה" וחייכה.
היא נשקה לו בלחי והלכה משם בעדינות. הוא עדיין עמד, בהלם. אף פעם הוא לא התרגש מנשיקה. אפילו לא מנשיקה בלחי.
מה קורה לי לעזאזל? חשב.
הוא חזר לביתו. הוריו שוב אינם בבית.
"לא חדש..." אמר בעצב.
הוא נכנס לחדרו, החליף לבגדים נוחים ונשכב על המיטה.
את כל זמנו העביר במחשבות עליה. כמה שהיא יפה. על עינייה. על שיערה. על פיה הקטן. על ידיה העדינות. גופה הצנום והעדין. עורה הבהיר והבוהק.
פתאום הוא שמע דפיקות בדלת. הוא קם בבהלה ממיטתו ומיהר לדלת ביתו.
היא עמדה בפתח. הוא עדיין המום שהיא פה. היא, האלילה הזאת.
הוא נשק בלחייה והיא הסמיקה.
הוא הוביל אותה לחדרו.
"את רוצה לשתות?" שאל כשהתיישבה בביישנות על מיטתו.
"מים בבקשה. אבל תביא גם לך, כדי שאני לא ישתה לבד" אמרה והשפילה את ראשה.
הוא הלך למטבח מהר מאוד, כמעט בריצה, מזג מים לשתי כו.סות זכוכית, הניח על מגש, הוסיף שתי עוגיות שוקולד ושב לחדרו.
הוא הניח את המגש על השולחן וישב לידה.
והיא, ללא כל התרעה מוקדמת, או רמזים, חיבקה אותו.
היא התחילה לבכות. הוא לא הבין מה עשה.
"מה קרה? עשיתי משהו לא טוב? אני באמת מצטער! לא התכוונתי..." אמר בצער.
"לא... זה... פשוט... לא...זה...לא אתה... עזוב" אמרה בייאוש.
"זה בסדר, אנחנו ידידים. את יכולה לספר לי מה עובר עלייך. אני מבטיח להשתדל הכי שאפשר כדי לעזור. בסדר?" וניסה לגרום לה לחייך בעזרה חיוך רחב.
זה הצליח, וחיוך קטן הופיע על פניה.
"פשוט... אני נזכרתי באחותי... זה בכלל לא קשור אלייך... אתה בסדר גמור..." היא אמרה כשהדמעות זולגות על לחייה.
"הכל יהיה בסדר...אני פה עכשיו" אמר וחייך.
"היא פשוט...מתה בתאונה... ו...אני הייתי אמורה להיות במקומה...זה לא פייר" היא נשענה על כתפו.
הוא ליטף את שיערה בעדינות. משמיע מילות עידוד.
"נסענו במכונית. של אבא. פתאום, משאית. ואז, בום" התחילה למלמל.
"אבא איבד הכרה. הסתובבתי לאחותי, והיא הייתה קרה. היא...לא...נשמה...ו..." היא התחילה לבכות.
"זה בסדר. פשוט תספרי. לפעמים זה טוב לספר לאחרים מה שיש לך על הלב. זה נותן הרגשה טובה" אמר וליטף את לחייה.
הוא הרגיש את עורה החלק ממשי. הוא הרגיש טוב.
"התקשרתי מהר לאמבולנס מהנייד שלי. הם הגיעו, אבל...אבל... הם...הם...רק אמרו שהיא מתה...זהו... רק שלוש פעמים ניסו להחיות אותה...זהו!...הם ויתרו!" ועם אגרופיה הכתה את חזהו. לא בחוזקה. ברחמים.
הוא אחז בידיה והיא התייפחה מולו.
היא רכנה על חזהו, ושיערה "הונח" בעדינות מסביבה.
"אני מצטערת. זה בכלל לא קשור אליך. אתה...אני מבזבזת את זמנך. עלי ללכת. מצטערת שהייתי נטל" אמרה בעצב.
לבסוף היא סובבה את ראשה אליו.
"תודה" אמרה לחש והשפילה את ראשה.
הוא הרים בעזרת שתי אצבעות את סנטרה, וראה את עיניי התכלת שלה בוהקות מדמעות.
"לא היה לי אף פעם ידיד כמוך. באמת תודה" אמרה וחיבקה אותו שוב.
"העונג כולו שלי" אמר וחייך.

*טקסט נטוי- מחשבה*
-
מקווה שנהניתם.
אוהבות מאודמאודמאוד,
צוות 'בלוג הסיפורים הגדול' 3>