הבלוג האולימפי

אתמול זה התחיל. בסביבות 22:00+. בין זפזופים לשאר ירקות, זה התחיל.

הדגדוג הקטן הזה שיש פעם בארבע שנים. הציפייה (שתהיה דרוכה) לאורגיה של ספורט. להתערבלות של שמות, לאומים וענפי ספורט איזוטריים שביום יום לא מעניינים אותי בכלל. אתמול הבנתי שבקרוב באה אולימפיאדה. וכמו הרבה דברים גם זה קרה במקרה.

הסיבה הרשמית הייתה ריצת 110 מ' משוכות בתחרות הגולדן ליג ברומא.

מישהו פסל, מישהו אחר ביקש לעכב את הזינוק, בסוף יצאו לדרך ורובלס ניצח. ברקע ראיתי בחורה מקזחסטן עם בטן שטוחה קופצת לגובה ובחור מערב הסעודית קופץ לרוחק. כל התערובת הזו הרגישה כמו התחושה ההיא, צזו שבאה פעם בארבע שנים. בקרוב באה אולימפיאדה.

אין מה להכחיש, השבועות האחרונים היו קשים.

מעונה לעונה אני מבטיח לעצמי שלא לגלות עניין ומשנה לשנה אני נהיה יותר ויותר מכור. באפריל/מאי אני נמצא בתקופה של הכרעות בכל הליגות הקיימות, השנה קיבלנו פינוק בדמות היורו שהיה מענג והנה, לקראת סיום היורו כבר התחילה להשתלט על האיברים תחושת ריקנות. בהתחלה היא חילחלה לאט, אחר כך מהר ועכשיו היא תמצית החיים. הריקנות. עוד עונה נגמרה ועוד עונת מלפפונים החלה. עוד דרמות על-לא-כלום ועוד העברות על-לא-כלום-גם-כן.

ואולי בגלל הפוליטיקה ואולי בגלל שנמאס לי ואני צריך לחפש כלה ואולי בגלל שהמוח כבר עמוס לעייפה בכל טריוויית הכדורגל שרק אפשר לשאת ואולי בגלל שהזדקנתי, הבטחתי לעצמי שלא ליטול חלק בטירוף האולימפי. לא לשבת כמו מסכן ולחכות לישראלי שיואיל בטובו ויעניק לנו מדליה ולא לעקוב בשקיקה אחרי אצנים ושחיינים ומרימי משקולות שאת שמם לא שמעתי וכנראה שגם לא אשמע. אבל כנראה שההבטחות האלה לא שוות כלום, בקרוב באה אולימפיאדה.

אני לא יודע עד כמה אני אשתתף בכל העניין הזה.

אולי הרבה ואולי מעט והלוואי והזמן שלי יוקדש למערכת יחסים חדשה או למשהו מסקרן.

מה שלא יהיה, הגולדן ליג ברומא ואותה ריצת 110 משוכות זניחה (אמרתי כבר שרובלס ניצח ?) החזירה את השד האולימפי הקטן שנדם בתוכי לחיים.

יישרו את השורות, מרקו את כלי המלחמה והריעו בחצוצרות: בקרוב באה אולימפיאדה.

מאת "הבלוג של אילון"