הבלוג האולימפי

העצב אין לו סוף: הג'ודוקא אריק (אריאל כשמכריזים עליו בחו"ל) זאבי כבר לא יביא לישראל מדליה. את הקרב שבו נשלח לבית התנחומים הצלחתי לראות בשידור החוזר בתשע וחצי בבוקר - קרב נטול מהלכים מעניינים, שהנקודות בו נצברו בגלל עונשים, ולמרות שיעל ארד קיוותה שזאבי ייתן פייט גם כשנשארו רק 19 שניות, היה ברור שזה לא זה.

על הקרב שהעיף אותו מהסיכוי לארד כבר קראתי באינטרנט, וכמובן התבאסתי קשות. לפי התיאור ב-ynet, "זאבי נראה כבוי ופאסיבי" עוד במהלך הקרבות. בתור חובבת ג'ודו, שגם מבינה בו קצת, ידעתי שזו לא התקופה הכי מלהיבה של זאבי, ושבכלל לא היו לו שנים קלות מאז האולימפיאדה הקודמת. ובכל זאת, תמיד מותר לקוות. בניגוד לענף השחייה למשל, שבו אם ישראלי מגיע רק לחצי גמר זה כבר הישג - גמר היה לנו רק פעם אחת עם איתן אורבך - ואם הוא שוחה ליד מייקל פלפס זו התרגשות, בג'ודו הישראלים הרבה יותר טובים.

זה אומנם פוסט קצר, אבל אני בדיכאון. ממש לא בא לי עכשיו לציין את רשימת ההישגים של זאבי או להסביר למה הוא אחד מבכירי הספורטאים של ישראל באולימפיאדת בייג'ין 2008. "הבטיחו" לנו מדליה, ואין.

פרס הניחומים שלי יהיה מדליה לאחד או אחת או שניים מהשייטים.

(נכתב על ידי רב ערוצית. הייתי שמה תמונה של אריק, אבל באתר הרשמי של המשחקים האולימפיים בבייג'ין אין אחת כזו)