הבלוג האולימפי

לישראל אין עדיין מדליה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. ייתכן שבעוד כשעה שחר צוברי ישיג אחת כזאת. יכול מאוד להיות שלא. מה שמקומם אותי הוא היחס לכל הספורטאים הישראלים שייצגו אותנו עד עכשיו.

רוב הציבור הישראלי, כולל הרוב המכריע של עיתונות הספורט, ולצערי נראה שגם מנהל בלוג זה, נזכרים ברוב הענפים האולימפיים אחת ל-4 שנים, ומבחינתם בין מקום שלישי לאחרון אין כלום. כפי שרשם אביעד פוהורילס במעריב,  אנחנו לא מדינת ספורט אלא ארץ שמסתכלת על מדליה באולימפיאדה באותה דרך שבה מאושרים אצלנו כשאוקראינה נותנת לנו 12 נקודות באירוויזיון, וכל מי שלא בעניינים מביט על התוצרת עד עכשיו בפשטנות - 0 מדליות שווה כישלון. רוב הישראלים רוצים מדליה לא כי באמת מעניינים אותם הספורטאים, שאת רובם הם לא מזהים ותכף גם ישכחו, אלא כדי לחיות את הריגוש של הרגע ולרוץ לאקסטזה התורנית הבאה.

מעבר לעובדה שהעפלה לאולימפיאדה היא הישג עצום, הישגי הספורטאי צריכים להימדד ביחס לפוטנציאל שלו ועומק התחרות בענף שלו. בבייג'ינג מתחרים 10,500 ספורטאים. כ-600 מהם יתחלקו בכ-900 מדליות. האם זה אומר שלכל האחרים לא היה מה לחפש שם? אני יכול לתת עשרות דוגמאות של ספורטאים גדולים שלא עשו גדולות ונצורות בפעם הראשונה שלהם באולימפיאדה ובזכות הניסיון שצברו לקחו מדליה בפעם השנייה. לא מעט מהישראלים (כל השחיינים, פאלי ועוד) הם כאלה.

מי שרוצה להתייחס למקום 15 או 20 בעולם מתוך עשרות אם לא מאות אלפים ככישלון, פשוט לא מבין את המאמץ הנדרש כדי להגיע להישג הזה ולא מכבד את הספורט ואת המעמד.

במקביל לאולימפיאדת אתונה מכבי ת"א בכדורגל עלתה, עם הרבה מזל, לליגת האלופות. להלן דיאלוג שניהלתי עם חבר אז:

הוא: "ההשוואה בין מדליית זהב בענף כמו גלישה או שייט או הטלת גמדים למרחק להשתתפות בליגת האלופות היא פסיכית. אולי אולי אולי מדליית זהב של אברבוך באתלטיקה יכולה להתחיל להתקרב לסדר גודל של ההישג של לשחק בשלב הבתים של ליגת האלופות.
וגם אז זה לא יהיה שווה ערך ללנצח את מנצ'סטר יונייטד 0-3"

אני: "זה כל כך מופרך להגיד שניצחון במפגש כפול על האימפריות שטורם גראץ ופאוק סלוניקי זה הישג יותר גדול ממדליה אולימפית במקצוע כלשהו (הטלת גמדים למרחק? זה לא מה שעושים לנבחרת ישראל בכדורגל בזמן האחרון?) שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר עד כמה ההשוואה הזו מגוחכת. כנ"ל ניצחון על ההרכב השני המחוזק של יונייטד, אפילו שזה היה משחק גדול ונהניתי ממנו מאוד. ואני אוהד חיפה כבר 16 שנה.
אתה יודע מה, עלייה לליגת האלופות שקולה, אולי, להעפלה לאולימפיאדה. ותאמין לי שהקריטריון הישראלי לזה מאוד קשוח. קצת יותר מההגנה של פאוק סלוניקי."

הוא: "אתה ממש לא צודק. להעפיל לאולימפיאדה , למשל, עבור ורד בורוכובסקי (ע"ע הקריטריון הישראלי הקשוח) אומר להיות מקום 16 בעולם במאה מטר פרפר. כמה מקצוענים (שלא לדבר על מקצועניות) בעולם שוחים מאה מטר פרפר? אם אני אומר אלפים בודדים זו תהיה הגזמה פראית ומופרעת. יותר מזה: כמה צעירים אתלטים מוכשרים שיכולים להצליח פחות או יותר בכל ספורט בוחרים דווקא שחייה ודווקא מאה מטר פרפר?
הם לא - הם בוחרים ענפים רווחיים ומסוקרים יותר, כמו למשל, תחזיק חזק - כדורגל!
ןלכן התחרות העולמית הכוללת בספורט כמו כדורגל היא פי מיליון מב- 99% מהענפים האולימפיים. ולכן גודל ההישג בהתאם."

אני: "הרבה יותר מאלפים בודדים. רוב השחיינים מנסים את כל הסגנונות ואז מתמקדים באחד או שניים (בד"כ שחייני פרפר שוחים גם חופשי, היא רק שלישית בזה בארץ או משהו כזה).
בשביל שהנבחרת שלנו תעלה ליורו היא צריכה להיות מקום 16 מכ-45 נבחרות באירופה, וזה כולל את סן-מרינו, ליכטנשטיין וכו'. כמה פעמים זה נעשה? כנ"ל ברמת הקבוצות. מאז שליגת האלופות הפסיקה להצדיק את שמה ולהיות לאלופות בלבד, והורחבה ל-32 קבוצות עם 4 נציגות לכ"א מהליגות הגדולות, הקבוצות הטובות באמת מעפילות לשם אוטומטית, ועם הגרלה נוחה כמו שהישראליות קיבלו השנה (ובשנה שעברה) אפשר לעשות את זה. אני אומר שוב, זה אולי, אולי, שווה להעפלה לאולימפיאדה."

אסיים בפסקה שכבר רשמתי בבלוג האולימפי הקודם:

היו עוד הרבה אירועים מרתקים בענפים שספק כמה אנשים פה מתעניינים בהם, אבל אני רוצה לסיים דווקא עם הרמת משקולות. מי שראה את הכבוד שהיוונים נתנו במהלך התחרות ובעיקר בטקס לכוכב שלהם פירוס דימאס, שידע איך מדינה מכבדת את הספורטאים הגדולים באמת שלה, גם אם הם לא כדורגלנים. כנ"ל קקלמנאקיס שהדליק את הלפיד בטקס הפתיחה (דימאס נשא את דגל המשלחת היוונית). שניהם מיליונרים, ובצדק. אין סיכוי שביוון מישהו כמו מיכאל קולגנוב (והוא כבר הביא מדליה, לכל הרוחות!) היה צריך לחשוב איך הוא גומר את החודש, בזמן שפה הוא מרוויח אולי עשירית מכדורגלן ממוצע בליגת העל. צריך לפטר את כל העסקנים פה ולהעביר לפחות 20% מהשכר של המאמנים והשחקנים בכדורגל בארץ לטובת הענפים האלה, ולא לעשות טובה ולהיזכר בהם פעם ב-4 שנים ואז לבכות שאין הישגים ולרדת על התוצאות המאכזבות. שיהיה ברור, כל אחד מהספורטאים במשלחת הישראלית, כל אחד מהם, יותר טוב בתחומו מכל כדורגלן בארץ (בדוחק אפשר להגיד שאולי ברקוביץ' ורביבו התקרבו לרמה הזו). היה תענוג לפתוח עיתון באמצע השבוע ולראות בעשרת העמודים הראשונים ספורט אמיתי, כשאיזה משחק ידידות לא מעניין של הנבחרת העלובה שלנו בכדורגל נדחק לסוף העיתון, המקום הראוי לו. חבל שזה לא המצב כל השנה.

נכתב ע"י Archer

__________________

נ.ב.

שיא העולם של בולט ב-100, כמו גם הכשלונות של פאוול וגיי שלא התאושש לחלוטין מהפציעה, היו צפויים לחלוטין (גם אם הקלות והאופן שבה הוא נקבע היו מפתיעים), אבל את השיא ב-200 הוא לא ישבור, לפחות לא הפעם.
יש הבדל בין לעשות 9.85 בהליכה כאשר שיא העולם שלך הוא 9.72 וקבעת אותו בערך בפעם השישית בה רצת את המרחק הזה, לבין לעשות 20.09 באותו אופן במקצוע שבו אתה מתחרה כבר כמה שנים (הוא רץ רק 200 עד השנה! ומחזיק גם בשיא העולם לנוער, 19.93, אותו קבע בגיל 17) ושיא העולם בו הוא 19.32. אחרי הגמר הוא יהיה השני בטיבו בכל הזמנים - כרגע זה גיי עם 19.62. השיא הזה טוב מדי מכדי להישבר כבר בניסיון הרציני הראשון שלו.