הבלוג האולימפי

נשבע לכם שלא חשבתי על שחר צוברי כשביקשתי שני ימי חופש. לא חשבתי על כלום. קמתי בבוקר בלי שיהיה לי מושג מה אני הולך לעשות. פסימי כהרגלי, לרגע לא חשבתי שיצא משהו מהאולימפיאדה הזו. אבל אז פתחתי את הטלוויזיה. HOT פתחו את כל הערוצים ורציתי לראות את ערוץ האוכל. בדרך עברתי על השידור מהאולימפיאדה. היה שיוט של בנות ומעיין דווידוביץ' סיימה שישית.

אלמלא האופטימיות המדבקת של אלדד אמיר, לא הייתי נשאר לראות. אבל היה משהו באיך שהוא תיאר את המדליה שישראל הולכת להשיג, הרבה לפני שהשיוט של שחר התחיל. ועכשיו אני צופה בטלוויזיה, מאושר עד-דלא-ידע ולישראל יש מדליה אולימפית. יש לי הרבה מה להגיד על טירוף המדליות שהתפתח כאן ועל היעדר הפרופורציות בעניין הזה, אבל עכשיו זה לא הזמן. עכשיו שחר צוברי חוגג אצלי על המסך ואני רק רוצה לפרגן לו ולהגיד "סחה שחר, שיחקת אותה".

שחר רולז, שייט איז דה קינג !!!

"הבלוג של אילון"

לישראל אין עדיין מדליה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. ייתכן שבעוד כשעה שחר צוברי ישיג אחת כזאת. יכול מאוד להיות שלא. מה שמקומם אותי הוא היחס לכל הספורטאים הישראלים שייצגו אותנו עד עכשיו.

רוב הציבור הישראלי, כולל הרוב המכריע של עיתונות הספורט, ולצערי נראה שגם מנהל בלוג זה, נזכרים ברוב הענפים האולימפיים אחת ל-4 שנים, ומבחינתם בין מקום שלישי לאחרון אין כלום. כפי שרשם אביעד פוהורילס במעריב,  אנחנו לא מדינת ספורט אלא ארץ שמסתכלת על מדליה באולימפיאדה באותה דרך שבה מאושרים אצלנו כשאוקראינה נותנת לנו 12 נקודות באירוויזיון, וכל מי שלא בעניינים מביט על התוצרת עד עכשיו בפשטנות - 0 מדליות שווה כישלון. רוב הישראלים רוצים מדליה לא כי באמת מעניינים אותם הספורטאים, שאת רובם הם לא מזהים ותכף גם ישכחו, אלא כדי לחיות את הריגוש של הרגע ולרוץ לאקסטזה התורנית הבאה.

מעבר לעובדה שהעפלה לאולימפיאדה היא הישג עצום, הישגי הספורטאי צריכים להימדד ביחס לפוטנציאל שלו ועומק התחרות בענף שלו. בבייג'ינג מתחרים 10,500 ספורטאים. כ-600 מהם יתחלקו בכ-900 מדליות. האם זה אומר שלכל האחרים לא היה מה לחפש שם? אני יכול לתת עשרות דוגמאות של ספורטאים גדולים שלא עשו גדולות ונצורות בפעם הראשונה שלהם באולימפיאדה ובזכות הניסיון שצברו לקחו מדליה בפעם השנייה. לא מעט מהישראלים (כל השחיינים, פאלי ועוד) הם כאלה.

מי שרוצה להתייחס למקום 15 או 20 בעולם מתוך עשרות אם לא מאות אלפים ככישלון, פשוט לא מבין את המאמץ הנדרש כדי להגיע להישג הזה ולא מכבד את הספורט ואת המעמד.

במקביל לאולימפיאדת אתונה מכבי ת"א בכדורגל עלתה, עם הרבה מזל, לליגת האלופות. להלן דיאלוג שניהלתי עם חבר אז:

הוא: "ההשוואה בין מדליית זהב בענף כמו גלישה או שייט או הטלת גמדים למרחק להשתתפות בליגת האלופות היא פסיכית. אולי אולי אולי מדליית זהב של אברבוך באתלטיקה יכולה להתחיל להתקרב לסדר גודל של ההישג של לשחק בשלב הבתים של ליגת האלופות.
וגם אז זה לא יהיה שווה ערך ללנצח את מנצ'סטר יונייטד 0-3"

אני: "זה כל כך מופרך להגיד שניצחון במפגש כפול על האימפריות שטורם גראץ ופאוק סלוניקי זה הישג יותר גדול ממדליה אולימפית במקצוע כלשהו (הטלת גמדים למרחק? זה לא מה שעושים לנבחרת ישראל בכדורגל בזמן האחרון?) שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר עד כמה ההשוואה הזו מגוחכת. כנ"ל ניצחון על ההרכב השני המחוזק של יונייטד, אפילו שזה היה משחק גדול ונהניתי ממנו מאוד. ואני אוהד חיפה כבר 16 שנה.
אתה יודע מה, עלייה לליגת האלופות שקולה, אולי, להעפלה לאולימפיאדה. ותאמין לי שהקריטריון הישראלי לזה מאוד קשוח. קצת יותר מההגנה של פאוק סלוניקי."

הוא: "אתה ממש לא צודק. להעפיל לאולימפיאדה , למשל, עבור ורד בורוכובסקי (ע"ע הקריטריון הישראלי הקשוח) אומר להיות מקום 16 בעולם במאה מטר פרפר. כמה מקצוענים (שלא לדבר על מקצועניות) בעולם שוחים מאה מטר פרפר? אם אני אומר אלפים בודדים זו תהיה הגזמה פראית ומופרעת. יותר מזה: כמה צעירים אתלטים מוכשרים שיכולים להצליח פחות או יותר בכל ספורט בוחרים דווקא שחייה ודווקא מאה מטר פרפר?
הם לא - הם בוחרים ענפים רווחיים ומסוקרים יותר, כמו למשל, תחזיק חזק - כדורגל!
ןלכן התחרות העולמית הכוללת בספורט כמו כדורגל היא פי מיליון מב- 99% מהענפים האולימפיים. ולכן גודל ההישג בהתאם."

אני: "הרבה יותר מאלפים בודדים. רוב השחיינים מנסים את כל הסגנונות ואז מתמקדים באחד או שניים (בד"כ שחייני פרפר שוחים גם חופשי, היא רק שלישית בזה בארץ או משהו כזה).
בשביל שהנבחרת שלנו תעלה ליורו היא צריכה להיות מקום 16 מכ-45 נבחרות באירופה, וזה כולל את סן-מרינו, ליכטנשטיין וכו'. כמה פעמים זה נעשה? כנ"ל ברמת הקבוצות. מאז שליגת האלופות הפסיקה להצדיק את שמה ולהיות לאלופות בלבד, והורחבה ל-32 קבוצות עם 4 נציגות לכ"א מהליגות הגדולות, הקבוצות הטובות באמת מעפילות לשם אוטומטית, ועם הגרלה נוחה כמו שהישראליות קיבלו השנה (ובשנה שעברה) אפשר לעשות את זה. אני אומר שוב, זה אולי, אולי, שווה להעפלה לאולימפיאדה."

אסיים בפסקה שכבר רשמתי בבלוג האולימפי הקודם:

היו עוד הרבה אירועים מרתקים בענפים שספק כמה אנשים פה מתעניינים בהם, אבל אני רוצה לסיים דווקא עם הרמת משקולות. מי שראה את הכבוד שהיוונים נתנו במהלך התחרות ובעיקר בטקס לכוכב שלהם פירוס דימאס, שידע איך מדינה מכבדת את הספורטאים הגדולים באמת שלה, גם אם הם לא כדורגלנים. כנ"ל קקלמנאקיס שהדליק את הלפיד בטקס הפתיחה (דימאס נשא את דגל המשלחת היוונית). שניהם מיליונרים, ובצדק. אין סיכוי שביוון מישהו כמו מיכאל קולגנוב (והוא כבר הביא מדליה, לכל הרוחות!) היה צריך לחשוב איך הוא גומר את החודש, בזמן שפה הוא מרוויח אולי עשירית מכדורגלן ממוצע בליגת העל. צריך לפטר את כל העסקנים פה ולהעביר לפחות 20% מהשכר של המאמנים והשחקנים בכדורגל בארץ לטובת הענפים האלה, ולא לעשות טובה ולהיזכר בהם פעם ב-4 שנים ואז לבכות שאין הישגים ולרדת על התוצאות המאכזבות. שיהיה ברור, כל אחד מהספורטאים במשלחת הישראלית, כל אחד מהם, יותר טוב בתחומו מכל כדורגלן בארץ (בדוחק אפשר להגיד שאולי ברקוביץ' ורביבו התקרבו לרמה הזו). היה תענוג לפתוח עיתון באמצע השבוע ולראות בעשרת העמודים הראשונים ספורט אמיתי, כשאיזה משחק ידידות לא מעניין של הנבחרת העלובה שלנו בכדורגל נדחק לסוף העיתון, המקום הראוי לו. חבל שזה לא המצב כל השנה.

נכתב ע"י Archer

__________________

נ.ב.

שיא העולם של בולט ב-100, כמו גם הכשלונות של פאוול וגיי שלא התאושש לחלוטין מהפציעה, היו צפויים לחלוטין (גם אם הקלות והאופן שבה הוא נקבע היו מפתיעים), אבל את השיא ב-200 הוא לא ישבור, לפחות לא הפעם.
יש הבדל בין לעשות 9.85 בהליכה כאשר שיא העולם שלך הוא 9.72 וקבעת אותו בערך בפעם השישית בה רצת את המרחק הזה, לבין לעשות 20.09 באותו אופן במקצוע שבו אתה מתחרה כבר כמה שנים (הוא רץ רק 200 עד השנה! ומחזיק גם בשיא העולם לנוער, 19.93, אותו קבע בגיל 17) ושיא העולם בו הוא 19.32. אחרי הגמר הוא יהיה השני בטיבו בכל הזמנים - כרגע זה גיי עם 19.62. השיא הזה טוב מדי מכדי להישבר כבר בניסיון הרציני הראשון שלו.

ריצת הגמר למאה מטר הייתה סנסציה גדולה עוד לפני יריית האקדח הראשון, עצם המחשבה שעל אותו מסלול יתחרו אלוף העולם (טייסון גיי), שיאן העולם (אוסיין בולט), ומי שהיה עד לפני חודשיים מלך הריצה הבלתי מעורער (אסאפה פאוול) גרמה לציפורניים רבות להיכסס, בציפייה לקביעת האלוף האולימפי החדש. כולם ידעו שעל הפודיום יעמדו אוסיין בולט, אסאפה פאוול וטייסון גיי, רק לא ידעו מה יהיה סידור המדליות בין השלושה. בסופו של דבר קיבלנו על הפודיום רק את בולט. טייסון גיי נפל בחצי הגמר והוכיח שלמרות השחצנות שלו, הוא אינו יכול להתגבר על הפציעה במבחני המשלחת האמריקנית למאתיים מטר; פאוול סיים חמישי וקיבע את מעמדו כלוזר, לאחר שבדומה לכל התחרויות הגדולות בהן השתתף, גם הפעם הוכיח שהוא לא חזק נפשית לעמוד מול יריבים ברמתו; ואוסיין בולט, בולט, שהוא בכלל לא מתמחה במרחק הזה, שבר את כל החוקים של תחרות המאה מטר.

מה שהפתיע בשיא של בולט (9.69, שיא אולימפי, שיא עולם, והפעם הראשונה בה מישהו חצה את ה9.7), הוא לא התוצאה, זה הגיוני שאם אצן בעל זינוק גרוע עוצר את השעון על 9.72 (שיא העולם של בולט עד לפני חדשיים), אחרי שישפר את הזינוק יוביל את השיא קדימה בעוד שלוש מאיות. הבעיה היא שבולט קבע את השיא אף על פי שלקראת סוף הריצה הוא האט משמעותית, וכמו כן, רץ כלל ללא רוח גבית. בגלל הריצה הזאת החלו לחשב בכל העולם מה היה קורה אילו הוא לא היה מאט, או משפר את הזינוק עוד יותר, או רץ עם רוח גבית, כפי שעשה כמעט כל שיאן מאה מטר עד היום והתוצאות הגיעו אפילו עד ל9.60, לפני יומיים התוצאה הזו הייתה בגדר מדע בדיוני. ואגב, כל מה שכתבתי פה על בולט בא בכלל מבלי לדבר על כך שהאיש מתנשא לגובה של 1.96 מטר (בחלק מהמקומות כתוב 1.93), גובה מאוד לא אפייני לאצני מאה מטר (גם בגמר, כל שאר האצנים היו נמוכים ממנו בהרבה).

על פי מה שבולט הראה בגמר, אין לו תחרות מצד אף אחד. בלי ספק הוא כבר הוכתר לאצן הטוב ביותר אי פעם, החלו דיבורים על שבירת השיא במאתיים מטרים (השיא במאתיים מטר הוא שיא יחסית עתיק, נחשב למאוד איכותי ולמאוד קשה לשבירה), שבירת השיא במאה מטר שליחים ואפילו שבירת השיא בארבע מאות מטר. גם בחצאי וברבעי הגמר ראו זאת, כשבריצה קלה קבע 9.92, וכשהתאמץ עוד קצת, החצי הגמר, עשה 9.85.

הבעיה היא, שאם בולט הוא אכן כזה אלוף, וקובע שיא מבלי להרגיש, למה רואים את זה רק באולימפיאדה? כשבולט רץ לפני חדשיים 9.72, בסך הכל שלוש מאיות יותר, הוא השקיע את כולו. לפני חודש הוא השתתף בתחרות ביחד עם אסאפה פאוול והפסיד. ואז, כשהוא התאמץ, הוא הגיע בערך לתוצאה שהפעם בחצי הגמר נראתה טריוויאלית עבורו. וזו התעלומה של המשחקים האולימפיים הפעם. גם אם אוסיין בולט יכול לשבור כל שיא אפשרי של יכולת אנושית נגד הציפיות, גם אם הוא בכלל אצן של מאתיים מטר ובכלל לא מתאים במבנה גופו לריצה כל כך קצרה, אפילו בלי להזכיר בכלל שלפני ה31 במאי אף אחד בכלל לא הכיר אותו. כיצד, בחודש או אף פחות, בולט פילס את דרכו מאצן שעומד בצמרת הריצה ביחד עם גיי ופאוול, לאצן שאין אף אחד בעולם שיכול אפילו להוות לו יריב שקול?

יכול להיות שבולט הוא שחקן ממש טוב, ויכול להשרות רושם של אדם נינוח כשהוא מתאמץ, דבר מאוד הגיוני לעשות התמודדות עם אצן חלש אופי כפאוול; אבל תמיד עומדת האפשרות שהוא לקח סטרואידים, ובאמת, הפעם האחרונה שמישהו קבע תוצאה כל כך הזויה הייתה כשבן ג'ונסון קבע 9.79, ויומיים לאחר מכן התגלו בבדיקת השתן שלו שרידי סטנוצולול (סטרואיד אנאבולי). גם אם מסתכלים על המאמן שלו, גלן מילס, רואים קשר ישיר לסטרואידים, אבל אני מציע לא להקדים בהאשמות, כל עוד לא הוכחה האשמה של בולט בהחלט מגיעות לו תשואות על היותו האתלט הגדול בהיסטוריה למרות שהתוצאה שלו מעלה חשד. מה שכן, אם מחר או מחרתיים יתגלה משהו מפתיע בבדיקת הדם/השתן שלו, אני לא אהיה מופתע.