כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי

יש פה סיפור קצר שכתבתי.

אשמח לשמוע דעות.

תודה.

 "אני לא אירדם! אני לא אירדם!" אומרת לעצמה ובוהה במסדרון מחוץ לחדרה. כולם כבר ישנים ממזמן, אבל היא לא. היא מחכה, מחכה לראות שהכול באמת בסדר, ששום דבר רע לא יקרה שוב. אך כל לילה מחדש היא נרדמת אחרי שעות ספורות, ולא מצליחה להחזיק מעמד. "בוקר טוב! " היא שומעת את אמה אומרת לה בזמן שהיא פותחת את חלון חדרה.

קרני השמש חודרות אל תוך החדר, וגורמת לענייה להיפתח. היא מרימה את ראשה בבהלה מן המיטה  "מה כבר בוקר?!" אומרת בנימה של לחש לא ברור, "כן, בוקר טוב!" אמה אומרת בחיוך ", "תתלבשי! שלא תאחרי לבית הספר!" היא מוסיפה.

ענת קמה ממיטתה ועושה סיבוב בבית, היא מתהלכת לאורכו בשקט ולאט, וגופה הצנום רועד בהליכתה. "בוווו" היא שומעת מאחורי גבה וקופצת בבהלה, "פווי" היא יורקת "הבהלתי אותי למוות! זה נראה לך מצחיק?!?" אמרה בנימה כועסת עד כדי הגזמה. "סליחה, לא התכוונתי" השיב אחיה הקטן בן ה-5, בנימה של ילד תמים וחמוד. "אתה יודע שאני כ"כ אוהבת אותך!" אמרה וחיבקה את אחיה. "הכול בסדר", היא נאנחת בדרך לחדרה.

 "שוב נרדמתי" מוסיפה באכזבה והולכת להתכונן לבית הספר. בדרך חזרה מבית הספר היא לבד. בדרך של 20 דקות מביתה היא הולכת ומרחפת. לא שמה לב לסביבה, רק חושבת. מהרהרת מה היא צריכה לעשות, איך לא להירדם, איך לדעת שבאמת הכול בסדר כבר, שזה עבר, שצריך לשכוח ולהמשיך הלאה, אבל היא לא מצליחה. אותו המשפט שהוא אמר אחרי אותו המקרה מהדהד לה בראש "המחשבות האלו לא עברו לי". הוא רודף אחריה, בלילות. עוד יום חלף לו, מרוכזת אך ורק בענייני בית הספר. כלואה בחדרה ללא חברים, ללא צחקוקים. רק עבודה טכנית לפניה, עושה שיעורים גם מעבר למה שצריך. היא עושה הכול, הכול כדי לא להיזכר, הכול כדי לא לפרוץ בבכי. הכול כדי לשכוח. בלילה שוב היא בוהה במסדרון ומחכה שכולם יירדמו כדי שתוכל 'רק לנמנם', אבל חס וחלילה לא להירדם. היא אינה מצליחה כמובן. היא נרדמת, כמו כל אדם נורמאלי. ואז זה רודף אותה, אותו הלילה שמאז היא לא רוצה ללכת לישון. היא מתעוררת בבהלה 'שוב נרדמתי' היא מסננת. "מה דפוק אצלי מה?!?!" צורחת מבפנים. היא יושבת על המיטה בעיניים פקוחות לרווחה כאילו ישנה שעות שינה רבות, ונזכרת. נזכרת בלילה ההוא שטמנה את ראשה בכרית ובכתה בכי מר. בצרחות האיומות של בני משפחתה. בטלפונים המצלצלים בבית ללא הפסק. בבכי של אמה מהול בכאב. באי הרצון שלה לקום מהמיטה ולראות אותו. בכאב שחשה כאשר חשבה כי היא לא תראה אותו יותר. במחשבות שהתרוצצו לה בראש 'איך יראו החיים בלעדיו'. בתפילות הלא פוסקות לבורא עולם שלא ייקח אותו ממנה. וכואב לה, מאוד. כואב לה שלא שמה לב שזה קרה, בביתה שלה. מאז היא לא נרדמת בלילות, כי הוא חשוב לה. הוא הכול בשבילה. הוא האב שמעולם לא היה לה, הוא החבר הכי טוב שלה, הוא אח שלה. האח הגדול, שניסה להתאבד כשהיה רק ב.ן 18