הנשמה שלי
עונת החורף נמצאת כעת בארצנו, אך השמש זורחת לה במלוא הדרה בחוץ. קרני השמש חודרים לתוך חדרי וגל חום מציף אותי. אני יושבת על המיטה ומסתכלת עליו, עיני נוצצות, וליבי פועם בחוזקה. האהבה האדירה שאני מרגישה כלפיו בלתי אפשרית לבטא במילים. הוא מסתכל עליי ואני עליו. הוא מחייך חיוך חושף שיניים, ומיד חיוך מתפשט גם על פניי. אני מספרת לו מה עובר עליי, איך אני מסתדרת בעבודה החדשה, מה שלום המשפחה שלי ועוד שלל סיפורים שקורים לי במהלך היום. הוא מקשיב לי, ואני מרגישה מוגנת מפני העולם כולו. מרגישה בחממה ענקית איתו.
מידי פעם אנו יושבים ללא מילים. אני בוהה בו וחושבת כמה הוא נאה, וכמה אני מודה לאדון בשמיים על שפגשתי אותו. בזמן האחרון אני נזכרת רבות ביום הזה. ירד גשם חזק בחוץ והיה קר נורא, מין קור חודר עצמות. הגשם לא היה אופייני כל כך לסוף עונת החורף, ולכן לאף אחד מהאנשים שבחוץ לא היו מטריות. עמדתי בתחנת האוטובוס שלובת ידיים, עם עוד עשרות אנשים שחיפשו מקום מפלט מהגשם או שחלקם פשוט חיכו כמוני לאוטובוס,שגם ככה היה באיחור. הוא עמד בגשם ללא מטריה, ובנוסף לא ניסה להידחף יחד עם כולם בתחנה. בליבי חשבתי שהוא אדם מטורף, עומד בגשם ספוג מים רק בשביל לחכות לאוטובוס, שבוודאי יביא אותו הביתה. לאחר מס' דקות האוטובוס הגיע, ומיד כולם התנפלו על דלת הכניסה. הוא לא התנפל. עמד אחרון, ממש כאילו היה שם תור כניסה. פתאום הוא החל בצחוק מתגלגל. "הכול בסדר?" שאלתי אותו.
"מה את חושבת?!" הוא ענה.
גם מטורף וגם גס רוח, חשבתי אז.
"אני חושבת שלא" עניתי וסובבתי את הראש בהתנשאות.
ניסיתי להידחף עוד יותר, וגל של עצבים הציף אותי. שילמתי לנהג עבור הנסיעה, לקחתי את הכרטיס וחיפשתי מקום שאינו רטוב לשבת. התיישבתי בספסל ריק מאדם בכיסא החיצוני, בכדי שאף אחד לא ישב על ידי. לפתע מופיע לידי הבחור המטורף.
"אפשר לשבת?" הוא שאל. זזתי לכיסא הפנימי, בפרצוף זועם.
"אני מצטער" הוא פנה אלי.
"אתה מדבר אלי?" שאלתי.
"כן" הוא ענה. "אני רטוב לגמרי" המשיך.
"לא הייתי שמה לב" המשכתי בנימה המתנשאת, אך הוא המשיך לדבר אליי בגובה העניים. כל הנסיעה חיכיתי לרגע שבו אני אוכל לרדת, ולא לראות אותו לעולם. מאז בערך, אנחנו יחד. האיש המטורף ואני.
כל הזמן אני מסתכלת על פניו החלקות. מעבירה את ידי החל מסיום הגבה עד לשפתיו המלאות. נושקת על שפתיו נשיקה קטנה, מתרחקת מעט וחיוך מלא סיפוק מתפשט על פניי. מידי פעם, כשכעס זורם בדמי אני מפנה לו את עורפי, הולכת משם ומותירה אותו לבד. כשהכעס חולף תחושות הגעגוע עולות בי. תחושת הכעס מתערבבת עם הרצון להסתכל על פניו שוב, ולחייך. להתנתק שוב מהעולם. להיכנס לתוך ה"בועה" הזאת שנקראת האהבה שלי.
אני נכנסת לחדרי ומתיישבת על המיטה. אני פותחת את המחשב הנישא שלי, ובוהה בתמונת התצוגה במחשב האישי שלי. לפתע בכי מר מציף אותי, אני לא מצליחה להבין איך הוא הותיר אותי לבד במערכה. איך אני כאן, גופו מתחת לאדמה ונשמתו נלקחה על ידי אדון עולם. אני מדברת איתו בכל יום. הוא מביט בי באותו מבט אילם עם חיוך חושף שיניים.
אני נושמת וחייה, והוא, הוא בתמונת המחשב, שעל הצג שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
