עוד שבוע מהיום זה שנה. שנה מהיום שנפרדנו. שנה מהיום שבו אמרתי לך להתראות.
ערב לפני אמרתי לך ש"אנחנו צריכים לדבר", ואז התחלת לפחד. כמו מכל מילה שנייה שלי.
אך לא ידעת. לא ידעת שזו לא הייתה החלטה של רגע אחד.
המערכת יחסים הזאת לא הייתה רצויה עוד מההתחלה.
אתה רדפת אחריי בערך 3 חודשים, ואני סירבתי בתוקף. צחקתי עלייך עם חברות, פחדתי
לפגוש אותך בסביבה, ברחתי ממך. אך אתה, אתה לא הרפת. רצית אותי, לא משנה מה.
הכנסתי אותך לחיי. בתור ידיד. דיברנו, צחקנו, הכרנו.
אחרי 3 חודשים זה היה ברור מאליו, והזמן להגדרה "חברים" נמדדה לאיטה.
כעסתי עלייך המון. אני מצטערת, פשוט היית דביל. כמו כל הבנים, רמזים לא היית מבין.
שנאתי את זה שלקח לך בערך 4 חודשים לעשות את ה-צעד.
אפילו חיבוק לא קיבלתי ממך, אבל הרגשתי בטוחה לידיך. כמה שאהבתי את התחושה
הזאת. הרגשתי מוגנת, ולא חשופה לפגיעה מהעולם.
אז נשארתי, וחיכיתי לך. האצתי בך שתעשה צעד, ובאמת עשית.
היינו חברים. חברים בהיחבא.
ההורים שלי לא ידעו, העולם לא ידע.
היינו מסתתרים, כאילו משהו לא היה בסדר במה שעשינו.
אני היום יכולה להודות- התביישתי.
לא יכולתי להוציא מהפה שלי את המילים "יש לי חבר". אני חושבת שלא האמנתי שזה יכול לקרות בכלל.
לא הייתי מקובלת, הייתי תלמידה מצטיינת, לא הייתי יפיפייה- יש שיאמרו שאני בכלל
מכוערת, אני ממושקפת. אני לא חברה שאפשר להתגאות בה.
בכל זאת, אתה חשבת שאין יפה ממני. ואני גמלתי לך בבושה.
עד היום אני לא מצליחה לשים את האצבע מה בדיוק היה מביש.
הרי יש מליוני זוגות בארץ. נשואים, מאהבים, צעירים, מבוגרים.
ממה בדיוק פחדתי כשהסתרתי אותך?! אני ממש לא יודעת.
עד שהם גילו, יותר מחודשיים של חברות ו- 3 חודשים של ידידות.
כשהם גילו הוקל לי. ירדה לי אבן ענקית מהלב. והמוח שלי לא היה עסוק בלהכין אסטרטגיות.
בחודש האחרון היינו קרובים. ממש קרובים.
לא היה אף סימן למה שהולך להתרחש.
אבל אני ידעתי. ידעתי שאני רוצה להפסיק.
אם אני אמנה את הסיבות דמעות יציפו את עיניי.
אני לא מצטערת על המערכת הזאת.
אני רק יודעת, באמת ובתמים שאני ואתה לא נועדנו להיות האחד של השני.
תמיד ידעתי את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
