יער.
העיקר שתהיו בני אדם. |
| 8/2014
כשאת אומרת "צוק איתן", למה את מתכוונת?
להיבהל מהאזעקה הראשונה בתל אביב כשאת מתהלכת ברחוב, ואז להתרגל לאט לאט לראות את כל חברייך ליחידה דופקים ספרינט למרחב המוגן.
אף פעם לא להגיע בזמן למרחב המוגן.
להתרגל לשינוי המובהק מהיסטריה לאדישות מוחלטת בזמן אזעקה.
להרגיש מרכזניקית מפונקת בידיעה שיש אזרחים שעוברים את זה יום יום במשך שנים.
לחפש אותו באזעקות.
להיות בבסיס כמעט 24/7.
הכי פחות ג'וב שאי פעם אחווה.
לעבוד עד 1,2,3 בלילה, להרגיע את עצמי להפסיק להתרגש מחוסר שינה ולחץ מצטבר.
להיות מחוברת כמו באינפוזיה לynet.
לבדוק את שמות ההרוגים באובססיביות.
לאכול סרטים שימות מישהו שאני מכירה.
דופק מהיר מידי.
המון קפה.
ימים שלמים של כלום וציפיה למשהו לא ידוע.
להתפלל שזה רק ייגמר.
לכעוס על חמאס, לכעוס על הממשלה, לכעוס על צה"ל, לכעוס על העולם.
לפחד להיות שמלאנית.
להתאכזב מפוסטים על הפיד בפייסבוק.
אינטרנט טלפוני.
ביקורת מחורבנת ממפקדים.
האושר שבביקורת טובה ממפקדים.
התאהבות כל יום מחדש במפקדת שלי.
להתאכזב ולהתפעל, לסירוגין, מהפעילות שלנו פה.
להתקלח לבד במקלחות המסריחות של הבסיס בשלוש בלילה.
לישון עם שמיכה על הפרצןף.
לפחד.
לבכות בהיסטריה.
להבין שמי שנמצא בעזה הם החברים שלי, בני גילי, לפחד ובו בזמן להגיד "לי זה לא יקרה. אני לא אכיר מישהו שמת."
עינבר מכירה מישהו שמת.
חברים יוצאים ונכנסים לעזה.
לפקפק בכל דבר ובכל פעולה.
די כבר.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סימפטיה