Double Bubble

פרגמנט

תקופה: המאה ה-18.

מיקום: לב הים, ספינת אל דיאבּולו (בלטינית: השטן).

דמויות: אן מארי, תומאס, ג'אק.

סוג: AU - שודדי הקאריביים, לערך.

הגבלת גיל: אני שונאת הגדרות; יש מעט אלימות, אין תיאורים מדויקים של יחסי מין. רמיזות קלות.

הערות כלליות: ג'אק הוא בהחלט סוג של ג'ק ספארו, אן מארי היא יותר אליזבת' בין השלב שבו היא כביכול נחשבת כ'קליפסו', בטעות (או שלא) עד לרגע האידיוטי של החתונה על הסיפון בליהטוט משעשע. תומאס הוא גם קצת וויליאם, אבל רק בערך.

הרוח נשבה חזק והתדפקה כנגד חלון הזכוכית העגול. תומאס ישב בתוך החדר הקטן שבירכתי הספינה, בוהה בנברשת המאיימת להיכבות בכל רגע. כל כמה דקות, אף על פי שלא יכול היה להעריך את הזמן כמו שצריך מחמת המחסור בשעון, התרומם על רגליו וטיפס במדרגות על מנת להצמיד את אוזנו לדלת, אולי הם סיימו.

כבר שעות על גבי שעות שג'אק ואן מארי היו למעלה, מתווכחים על השד יודע מה. הדבר האחרון ששמע תומאס לפני שברח בעצבים לחדר השינה שלהם היה על היעד הבא אליהם אן מארי מתכננת להגיע. ג'אק חלק עליה. על תומאס בהחלט התחילו להימאס הריבים הממושכים והדביליים של השניים. לא משנה מה הייתה הסוגיה, הם תמיד פתרו הכל בקרב סייף קצר כששניהם שיכורים כלוט. אף אחד לא היה המנצח וברב הפעמים הם נשארו דוממים כל אחד בפינת התבוסה הקטנה שלו, מתנשפים עד כאב ונרדמים תחת כיפת השמיים.

הלילה היה סוער מתמיד והגשם והרוחות כמעט הזמינו סופה שמשמשה לבוא. תומאס ידע שלשניים לא מזיז פחות גם אם הם יתהפכו לתוך זרם המים הסואנים, והוא היה מטורף.

לבסוף, אחרי הקימה המי-יודע-כמה של תומאס לעברה של הדלת, רגע לפני שהניח את אוזנו לשמוע את התקדמות השיחה הדלת נפתחה בפניו וניצבה שם אן מארי, חרבה מוחזקת ברפיה משהו. תומאס עמד במרחק שלוש מדרגות ממנה, ובדיוק בזמן כי בחיוך עצל היא פספסה את המדרגה הראשונה ונחתה היישר לתוך זרועותיו.

"מי ניצח הפעם?" שאל תומאס במרמור, מחזיק בה בכדי שלא תמעד בשנית.

"וויתרתי לג'אק," אמרה אן מארי במלוא הרצינות. "הפרחח הזה עוד חושב שיש לו את זה."

לפני שהדלת נטרקה בפרצופו הסיט תומאס את מבטו לאחור וראה את הטרח הזקן שוכב ללא ניע לצד התורן, ואילולא חזהו שעלה וירד באיטיות מדאיגה יכול היה להאמין שנשמתו של ג'אק נטשה את הספינה. רגע אחרי שנרגע שמע תומאס נחירה חורקת שידע שהגיעה מפיו המרייר של ג'אק. הוא צחקק בשקט, אבל אן מארי ממילא לא שמה לב לימינה ולשמאלה.

"פציעות מלחמה?" שאל בהלצה.

"שום דבר שצריך להדאיג את אדוני," צחקה, ומיד פלטה גיהוק רציני שהדיף ריח חזק של רום.

הוא העיף מבט מטושטש, עיניו מצומצמות מהדף הסירחון, בכתפה של אן מארי וראה נקודת דם שכבר החל להתייבש. הדימום לא היה רציני אבל האזור היה חשוף. "הגעת בדיוק בזמן לחבישה היומית."

"אין צורך," חתמה אן מארי וראשה הוטח לאחור כשהספינה היטלטלה חזק מעצמת הרוח.

"כן, בסדר." אמר. "אצל מי המושכות?"

"אה?"

"מי עכשיו משיט את הספינה, בחורה?!" התעצבן תומאס. עצם המחשבה שהיא לא שמה לב מי מחזיק את חייהם ברגעים אלו הקפיץ את ליבו בתוך לולאת אש לוהטת ודוקרנית במקצת. גם חצי מעולפת, אן מארי לעולם לא הייתה נוטשת את החזית ללא הידיעה הבטוחה שיש אידיוט תורן מאחורי ההגה.

"אה, נו – איך קוראים לו," חשבה בקול, כובשת בקושי רב התקף צחוק שעמד להשתלט עליה. "ההוא עם המוהייקן, שדומה לאינדיאני מצוי –"

"קורניליוס!" קרא תומאס, אך הידיעה הזו הרגיעה אותו. אם היה אדם בצוות שסמך עליו בשישים וחמישה אחוזים (כי לעולם אין לסמוך על פיראטים, לימד אותו ג'אק, מלך התחמנים), היה זה קורניליוס. הוא לא היה המבוגר מבין כולם, אך המשכיל בעל ההיגיון הבריא ביותר פרט הוא עצמו על הסיפון.

רק כשהיה בטוח שחייו לא מוגשים על מגש זהב לידיו של שיכור עיוור, תומאס שם לב שהוא חג במעגלים כשבידיו מעורסלת אן מארי.

הוא הניח אותה בעדינות על המיטה וזו הודתה לו, מבעד לעננת ערפול החושים ששהתה בה. הוא התיישב לידה על שרפרף שהציב כבר לפני כן בלי משים, כששיחק בלהרים ולהוריד את התחת ממנו, טרוד במעשי חבריו בחזית.

ליד המיטה הייתה מונחת קופסא מעץ מהגוני, תומאס הרים אותה והניח על ברכיו; הוא פתח אותה וזו השמיעה חריקה צורמנית אך לא חזקה מדי בשל גילה המופלג. הוא חיטט בין תחבושות לא הגיוניות בעליל, מחטים וחוטי תפירה שלמעשה היו חבלים ממש דקים שהפריד בעצמו כשלא היה לו דבר מוצלח יותר לעשות. בין שאר אוצרות העזרה הראשונה ששכבו שם בנחת, מחכים כל שבוע לנשום אוויר צח בזכות טיפשותם המצ'ואיסטית של אן מארי וג'אק, מצא תומאס את אשר חיפש. בתחתית הקופסא הלא עמוקה מדי נח לו בקבוק וויסקי עתיק יומין, מלא כמעט עד שלמותו. עיניה של אן מארי התעוררו באחת כששמעה את שקשוק המשקה החריף בתוך הבקבוק וחיוך שובבי התגנב לשפתיה הסגולות מהקור.

"היית רוצה," חייך תומאס גם הוא, בזדוניות מתגרה. "זה לא למטרות שלהן קיווית."

אן מארי החליפה את זווית השפתיים לעווית שניסתה לשוות לה פרצוף עצוב; המחווה לא התאפשרה לה, כי תוך כדי מלמול מתגרה של מילים שלא שמעה, אן מארי ניסתה להחניק צעקה כשתומאס שפך מעט מהמשקה על כתפה החבולה.

"חתיכת חרא!" סיננה בין שיניים נוקשות. "יכולת להזהיר לפחות."

"ואז בחיים לא היית נותנת לי לעשות את זה,"

"נו, ברור. חבל לבזבז," התחמקה.

"לא," המשיך תומאס את קו מחשבתו בעוד הוא מתחיל לנקות סביב הפצע שדמו כבר קרש. "את פשוט מפחדת."

"אני?" צחקה בבוז. אך ברגע שמילים אלו בקעו משפתיה שפך תומאס עוד קצת מהמשקה על תחבושת יחסית נקייה והניח על הפצע עצמו. את הצעקה הזו כבר לא הצליחה לבלוע.

הנסיבות היו משעשעות ועצם העובדה שלא היה ביכולתה של אן מארי להגיב בכוח פיזי הודות לגופה החבול קשות, תומאס השתעשע ברעיון הממשי של לשפוך את כל תכולת הבקבוק על הפצע החשוף. אך בדבר אחד יכול היה להסכים איתה, זה בהחלט יהיה בזבוז. עם כל הפעמים בהן היא וג'אק נתקפים רעבון-קרב-אגו, תומאס יזדקק לנפלאות הריפוי של הוויסקי כל עוד אפשרי הדבר.

"אם תפסיקו לשחק בלמי יש זין יותר גדול –"

"אני נקבה, אידיוט." קטעה אותו אן מארי בלי להתייחס לנקודה אליה מתכוון תומאס.

הוא שלח לה מבט נוקב והמשיך מאיפה שעצר: "אולי אפילו תוכלי להפיק הנאה מקופסת ההפתעות שלי." סיים בצדקנות. "ובכלל, לדעתי את שתית די והותר לשבוע הקרוב."

"מי? אני?" היתממה אן מארי, כמעט לא מודעת לכך שהיא מתכוונת לעניין ברצינות.

"לא, הקופיף המזמר של שחור הזקן!"

"יש לו קופיף מזמר?" תהתה בקול.

תומאס לא ידע אם לצחוק או פשוט להרים ידיים. הוא הסתכל על פניה המחוקות והתשושות, על גופה השדוף שעכשיו הורדו ממנו שכבות מסוימות של לבוש על מנת לקבל טיפול רפואי מינימאלי. חזהּ נראה פתאום הדבר היפה ביותר שראה מימיו, הוא מעולם לא הסתכל עליה כך. תמיד ידע שיש לו משיכה מסוימת אליה אך יהירותה והאגו שהלך לפניה הסיתו את מחשבותיו כל פעם מחדש כשהאמין אף לרגע שהיא מקסימה. אך עכשיו, שקטה, יחסית, מחוסרת יכולת תזוזה זמנית ומהולה בשיכר, הוא הצליח לראות מבעד למסכת המילים הגדולות והמאיימות שאהבה לשזור. לא היו עכשיו משחקי כוחות ולא העמדות פנים.

הוא בהה בה משך זמן כה רב שהיא התחילה לתהות מה עובר לו בראש.  אן מארי חשבה בעצמה לפתע שהיא עלולה לאהוב את מה שתומאס מהרהר לגביו כל כך הרבה זמן. "כדור הארץ לתומאס," קראה וצקצקה בלשונה, כי זה כל שיכלה לעשות כשכל שאר גופה הימם ודאב.

"את משגעת כשאת סותמת את הפה המלוכלך הזה שלך,"

"גם אתה די נחמד, תודה רבה." ירקה בארס.

"אפשר –" התחיל למלמל, אך לא ידע איך להמשיך את המשפט. אן מארי סייעה לו.

"אני לא שיכורה מספיק כדי שתיכנס לי לתחתונים, אדון."

הוא הביט בה ארוכות, ממשיך להישאב לקסמה השובה. מבטה העוין הפך לרך וכשהתקרב לאחוז בשפתיה עם שלו היא לא התנגדה כמו שאיימה תמיד. היה משהו משונה בזה, אך יותר מנכון. תומאס יכול היה ממש לשמוע כינורות מזמזמים באוזניו, לו שמע על טיטאניק למשל. הוא סילק את הקיטשיות החוצה מסערת מוחו וחפן את ראשה בין ידיו המסוקסות. הם נשאבו שניהם לתוך רגע קסום ויחיד במינו בכל תולדות ספינת אל דיאבּולו ואן מארי לא ניסתה לעצור בעדו אף לו לרגע.

"אז לטורטוגה?" שאל תומאס כששכב לצידה, כתפו השזופה שלא בהתאם לעונה הקרירה נוגעת בכתף החבושה של אן מארי.

"טורטוגה," אמרה אן מארי בקול שהרעיד את גופו של תומאס וזה ניסה לכבוש את יצרו לטרוף אותה בשנית.

אן מארי רק חייכה חיוך שובבי וליפפה את רגלה השמאלית סביב הימנית של תומאס, מלטפת אותה בעדינות לא טיפוסית לה, תומאס נרדם לצידה.

תקופת זמן: שנה שלישית של הארי.

מיקום: אזקבן.

דמויות: סיריוס.

הגבלת גיל: אין.

אין שיפים, אין יקומים מקבילים, רק תהיות.

-

האפוטרופוס של הילד ישב בתוך התא, מכונס אל תוך עצמו. הרעידות לא פסקו מעולם, אך באותו הרגע הוא הרגיש כאילו רק עכשיו סיימו לשלח בו מכות חשמל בעוצמות של 100 וולט למכה. הכאב הפיזי שגופו עבר עת כל השינויים החדים בין מצב אנימאגי לאנושי היה כמו חתך שטחי ליד הסבל הנפשי שטילטל את רוחו. הסוהרסנים המשיכו לפטרל ליד תאו שוב ושוב, לאחרונה יותר מאי פעם, כאילו ידעו משהו שהוא אינו יודע. את העיתון האחרון של הנביא היומי שנזרק לתאו הוא עוד לא סרק. עכשיו כשהחברים המעופפים עזבו את סיריוס לנפשו לזמן מה הוא החליט שהגיע הזמן לחזור למצב אנושי. השינוי לא כאב מעולם, זה לא היה כמו השינוי שעבר חברו משכבר, רמוס לופין. זה היה שינוי אכזרי שהפך אותו לדבר שלא אהב, עצם המחשבה הייתה מצמררת, הציפורניים שגדלות מתוך קצות אצבעותיו. גבו המתעקל לכדי קימור מכוער; חוטמו ופרוותו. השינוי של סיריוס לא היה שונה באופן קיצוני מזה של חברו, אבל הקסם של סיריוס לא היה קיללתו של רמוס. רק לאחר זמן ממושך בכלא אזקבאן, אפילו הפעולה שאהב כמעט יותר מכל דבר אחר, ללבוש את צורת הכלב השחור והפרוע, הסבה לו כאב. מאדם לכלב, זה היה משחק ילדים, אבל החזרה. כשהוא יודע שהסוהרסנים יכולים לחדור לנשמתו בקלות יתרה, הוא ידע מה מחכה לו והשתדל להימנע מכך. אבל אסור היה שקוסמים ממשרד הקסמים שמגיעים לבדיקות החודשיות יגלו אותו.

הריחות העזים שעוד שם לב אליהם בעוצמה כה חזקה כאשר לבש את צורתו של רך כף החלו להתפוגג; ריח המים שהגיע מחוץ לשערים הגראנדיוזיים היה טהור, צחיח. הוא כמעט יכול היה לטעום את טיבם והקלות בה היו מחליקים במורד גרונו, שלא כמו המים מלאי האבק והסירחון שאפף את שאר האסירים. בעוד הוא מתרגל לריחות הרעים שהיו כה קרובים כרגע והרגישו כל כך רחוקים הוא קירב אליו את העיתון ככל שרק יכול היה, במצב כזה שבו עדיין היה רווח אפשרי שבו עיניו לא יתנגשו לפזילה לא נעימה. החושך העיב על יכולת הקריאה שלו, אך גם השהייה בתוך גופו של הכלב צימצם את כשרון הראייה הכביר שהתברך בו.

רב העיתון היה משעמם להחריד, רק כתבה אחת משכה את עיניו. יותר נכון, התמונה שמעליה. הוא ראה מספר רב מאוד של ילדים שנראו דומים, בגילאים שונים ושני מבוגרים שיכול היה להניח שהיו הוריהם של הזאטוטים. היו שניים בוגרים ועוד כמה צעירים יותר. הדבר שבאמת עניין אותו היה הפיפס הקטן והכהה שנח על כתפו של אחד מהילדים הצעירים יותר. לא נדרש לו יותר ממבט אחד וכמה שניות של העלאת זכרונות כואבים כדי לדעת שהוא חייב למצוא דרך החוצה ומהר.