לפעמים אני מבקשת להיעלם.
אני מדמיינת את עצמי בשממה נצחית של מדבר, ללא שום עץ, או חיה.
אני מדמיינת איך אני עוצמת את עיני ברוגע, אני לא חושבת על כלום.
אני שומעת איך הרוח מניעה את החול מתחת לכפות רגלי היחפות, איך היא בעדינות נוגעת בשיערי, מלטפת את פני ברכות.
אני עוצמת את עיני, שום צליל לא נשמע.
וזה לא קרה לי בהפתעה, שכך הרוח הגיעה במשב נעים שכזה, ואני מדמיינת איך אני נעלמת עם הרוח, ועם החול שסחפה עימה ואיך פתאום אני כבר לא שם, כאילו התמוגגתי אט-אט לתוך אבק בלתי נראה, לתוך הרוח.
הכל שקט עכשיו.
אני לא אצטרך ללכת יותר לבית הספר ולראות את כל הפרצופים, של המזוייפות, של אלה שלא אכפת להן.
אני לא אצטרך לחזור הביתה ולהתמודד עם אהבה בלתי נראית.
אני לא אצטרך ללכת בצהריים וללמוד דבר חסר תועלת.
אני לא אצטרך יותר למלא חובות.
אני לא אצטרך יותר לנשום.
אני לא אצטרך לחיות.
אני לא אצטרך למות.
לפעמים אני מבקשת להיעלם, גם אם זה רק לרגע אחד פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
