טוב נו לא יכולתי להתאפק ולמרות שסיימתי רק את פרק 12 אני מעלה את פרק 11 אבל תגיבו יותר בבקשה!
אחרת אני לא יכתוב יותר ואני יפסיק לעלות והבלוג פשוט ייסגר...חבל לא?
כ"מ הנה הפרק.
קריאה מהנה.D:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק11
ראיתי את לילי ועמרי שוכבים אחד על השנייה, הם עשו סקס.
עמרי הסתובב אליי כששמע את המתנה שלי נופלת. בעיני היו דמעות.
"קרן, זה לא מה שזה נראה."
"אז מה אני רואה!? אני רואה אותך ו-ואת ל-ליל-לילי עושים סקס במיטה שלך ביומולדת שלך!"
"אני לא בוגד בך קרן!"
ברחתי משם מהר ככל שיכולתי. לא האמנתי. בכיתי כמו מטורפת. הגעתי הביתה פתחתי את הדלת ורצתי לחדר. שכבתי ל המיטה מתייפחת.
אמא הגיעה הביתה.
"היי קרן הגעתי!" היא צעקה לי מהכניסה אך לא עניתי.
"קרן?" היא נכנסה לחדר שלי, הסתובבתי והסתכלתי עליה.
"אמא."
"מה קרה חמודה?" היא נבהלה.
"ע-עמרי הוא, אני ראיתי, לילי במיטה." הרגשתי נורא, הרגשתי נבגדת.
"מה?"
"עמרי ולילי, הם שכבו."
"איך ראית!?"
"נכנסתי בהפתעה לתת לעמרי את המתנה ליומולדת שלו וראיתי אותם." אמא הייתה מופתעת.
"ששש...לא נורא אני בטוחה שתצליחי לפתור את זה."
"ו-ואני כבר לא יכולה להפיל!" אמא הרפתה ממני והסתכלה עליי בכעס.
"את לא תפילי גם אם לא יהיה לתינוק אבא. אני בטוחה שנצליח לטפל בו לבד, נכון?!" לא עניתי. "נכון?!" היא חזרה על דבריה ואני הנהנתי עם ראשי בחיוב.
"טוב, אז עכשיו דיי, תירגעי, ולכי לדבר איתו."
"טוב." עניתי לה וניגבתי את הדמעות. 'הוא לא שווה את הדמעות שלך' אמרתי לעצמי.
נרגעתי והתחלתי לחייג את המספר של עמרי בהיסוס, אך לא הספקתי ללחוץ על צלצל והפלאפון שלי צלצל. על הצג היה רשום עמרי.
עניתי.
"קרן?"
"הא?"
"אני מצטער, אני לא יודע מה קרה אני אפילו לא אוהב אותה." הוא נשאר אדיש.
"אז למה עשית את זה?" ניסיתי להישאר רגועה.
"אני לא יודע. דחף אני מניח."
"אז תשלוט בדחפים שלך! אוף אתה כזה אדיש!"
"אני לא אדיש! זה שאני רגוע לא אומר שאני אדיש!"
"אתה אדיש תראה איך אתה מדבר! חוץ מזה אתה בוגד בי בזמן שאני כבר בחודש שלישי של ההיריון ואין שום סיכוי להפלה!"
"עכשיו את רוצה לעשות הפלה?!"
"הייתי עושה הפלה, בגללך."
"אוף, תשמעי אני ממש מצטער בקשר לזה זו הייתה טעות!כל אחד טועה בחיים! את זוכרת שאמרת לי 'על טעויות משלמים אבל בסוף ייסלחו לך' ?"
"אני זוכרת."
"נו?!"
"אני מניחה שאני ייסלח באיזה שהו שלב אבל כרגע אני לא יכולה לחשוב על האפשרות הזו.
אני מצטערת." עניתי לו נאנחת.
"קרן," הוא אמר והפסיק.
"מה?"
"בבקשה תסלחי לי."
"אני לא יכולה כרגע."
"אם לא נחזור להיות ביחד, נוכל לפחות להישאר ידידים טובים?" השתתקתי, לא הייתי בנויה להבטחות כרגע. הייתי פגועה. "קרן את עדיין על הקו?"
"כן."
"אז מה את אומרת?"
"אני לא יודעת, עמרי."
"טוב, רק אל תגידי אחרי זה שלא ביקשתי סליחה, כי ביקשתי."
"בסדר, ביי."
"ביי." עמדתי לנתק את הטלפון כששמעתי צרחה. "קרן!"
"הא?"
"אני אוהב אותך."
"אני יודעת."
"תחשבי על זה טוב? בשבילי."
"אני לא זוכרת מה אתה עשית בשבילי לאחרונה, אבל בסדר."
"ביי." הוא נאנח, גם אני נאנחתי.
אחרי כמה דקות נזכרתי, אמא הבטיחה לי טיסה לאמריקה לכבוד היומולדת שהייתה לי.
אולי אני ייסע כדי להירגע? חשבתי לעצמי.
"אמא?"
"כן חמודה?"
"חשבתי, אולי אני ייסע קצת לאמריקה להירגע מכל הלחצים שיש לי פה?"
"אני לא יודעת. מי ייסע איתך?"
"אני ייסע לבד."
"אני יחשוב על זה."
"בכל מקרה הבטחת לי טיסה לאמריקה לכבוד יום ההולדת שהיה לי." היא עיוותה את פניה.
"אני יודיע לך יותר מאוחר, עכשיו כנסי להתקלח את נורא מסריחה."
"טוב תודה אמא!" חיבקתי אותה חזק. מאז שאבא עזב אין לי ולאימי ריבים יותר.
נכנסתי להתקלח, כשיצאתי ראיתי את עמרי יושב על המיטה בחדר שלי.
"איך נכנסת?"
"דרך החלון." הוא אמר והצביע על החלון הגדול שבחדר שלי.
"איך פנגטון לא נבח?"
"אמ, כנראה שהוא מכיר אותי כבר לא?"
"כן יכול להיות."
"אני מצטער."
"אמרתי לך שברגע זה אני לא יכולה לסלוח לך." אמרתי משפילה מבט.
"אני יודע, אבל אני מתעקש."
"לא עמרי די!" צעקתי. לפתע שמעתי את אמא שלי מתקרבת לחדר. דחפתי את עמרי לחדר האמבטיה שלי והרמתי את הטלפון כאילו אני מדברת.
"קרן? עם מי דיברת?"
"היי, אמא, אני מדברת עם סיוון."
"או, היה נדמה לי שאמרת עמרי."
"הו לא, את יודעת שנפרדנו." הדגשתי את המילה נפרדנו כדי שעמרי יקלוט.
"נכון. טוב אז אמ, שיחה נעימה." היא אמרה והלכה.
"עמרי אתה יכול לצאת" לחשתי לו.
"אני מבקש שתסלחי לי."
"לא. לך; בבקשה." אמרתי בעודי מצביעה על החלון. הוא לא אמר מילה והחל לרדת למטה. הרגשתי כמו מכשפה. היה מאוחר. נכנסתי למיטה והלכתי לישון. בבוקר קמתי כמו חדשה הרגשתי טוב עם עצמי. לא כמו כל בוקר שאני רואה איזו שמנה אני נעשית מרגע לרגע.
בבוקר הלכתי לעבוד. כשסיימתי סגרתי הכל והתחלתי ללכת הביתה. בדרך ראיתי אוטו גלידה שעומד ומוכר. קניתי לעצמי קרטיב וכל הדרך הביתה ליקקתי לי את הקרטיב.
"היי קרן!" הסתובבתי לאחור. זו הייתה לילי. כל המצב רוח נהרס לי כשראיתי אותה.
"חכי רגע!" המשכתי ללכת בעוד היא צועקת לי.
"מה את רוצה?"
"אני רוצה שנדבר שנייה. ואם את יכולה לא לעמוד אליי עם הגב כמו ילדה זה יהיה נורא נחמד מצידך."
"דברי."
"אני מצטערת שראית אותנו-"
"-אותנו?! אתם ביחד או משהו? כי לי לא נראה ככה."
"כן אנחנו ביחד עכשיו כי את דחית אותו! ואת יודעת מה? זה מגיע לך!" הדמעות עמדו לי בעיניים, הם איימו לצאת החוצה, לעולם הגדול.
"אמרתי לו-"
"-לא מעניין אותי מה אמרת לו! את לא מבינה? לא היה לו טוב איתך מאז שנכנסת להיריון!"
"אבל זו לא רק אשמתי זו גם אשמתו!"
"אני יודעת ואני מבינה אותך-"
"-את לא מבינה כלום!" אמרתי והסתובבתי כדי להמשיך ללכת.
"עוד הפעם את הולכת? עושה דרמות של בריחה?" נעצרתי. בכיתי. "תחשבי גם עליו ועל מה שעובר עליו, לא רק על מה שעובר עלייך." הסתובבתי כדי לומר משהו אבל נעצרתי מולה כשעיניה נעוצות בעיניי. זה היה רגע מביך, של שתיקה. הסתובבתי והמשכתי ללכת. כשפניתי נעצרתי והסתובבתי להציץ אחורה. לילי עוד עמדה שם, המומה. ' אני שונאת אותה! שונאת!' חשבתי לעצמי בעודי נכנסת בשביל הביתה. נכנסתי לסלון והתיישבתי באנחת רווחה על הספה. הדלקתי את הטלוויזיה התחלתי להעביר ערוצים כשלפתע צלצול בפעמון הדלת.
פתחתי את הדלת, לא הספקתי לראות מי זה וכבר הרגשתי את השפתיים שלנו נפגשות. אני מכירה את השפתיים האלה, הרי אני זו שנישקה אותם הרבה פעמים.
התנתקנו, היה רגע מביך של שתיקה. התיישבנו על הספה בסלון שותקים.
"עמרי," התחלתי לומר. "אני-"
"-אני אוהב אותך, לא רציתי לפגוע בך. הכל היה רק סטוץ. תני לי עוד הזדמנות. אחת, קטנה."
"אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה אני מצטערת. פשוט קשה לי להשלים עם העובדה ששכבת עם החברה הכי טובה שלי לשעבר." הדגשתי את ה'לשעבר'.
"אני יודע. אבל רק-"
"-עמרי, אל תבקש עוד הזדמנות. לא כרגע. אני לא במצב טוב, אני מרגישה רע מההיריון, אני מתחילה להזות והאהבה שלי אליך דועכת מרגע לרגע." אמרתי בעצב. למרות שיעדתי כי אני משקרת.
"רק אחת?"
"זה לא כ"כ קל כמו שזה נראה. זה גם לא כ"כ פשוט."
"אני יודע."
"אני מצטערת. אני חושבת שכדאי שתלך." הוא התקרב אליי, עיניו ננעצו בעייני, רציתי לעצור אבל לא יכולתי. עיניו הכחולות שמשגעות אותי, והשפתיים שנפגשו זו בזו, עם המגע הרך והעדין. הוא הרים אותי וסחב אותי לחדר. כמו בפעם הראשונה שלי, הרגשתי את החולצה שלי עולה, את רוכסן המכנסיים נפתח. אבל הפעם לא היה היסוס. היינו בטוחים. הרגשתי בטוחה כ"כ בין זרועותיו. היינו מלאים תשוקה. 'מזל שאימי תחזור רק מחר בערב מהעבודה.' חשבתי לעצמי לפני שנרדמנו.
בבוקר קמתי מצלצול השעון המטריד וראיתי את עמרי יושב לידי.
"בוקר טוב נסיכה." הוא אמר בחיוך.
"בוקר טוב." עניתי חצי ישנה.
"איך ישנת?"
"טוב ואתה?"
"מצוין."
"עמרי," אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה. "מה שהיה אתמול-"
"לא היה לך כיף?" הוא שאל נעלב.
"היה לי. אבל אני חושבת שזו טעות. אתה בגדת בי. אתמול הופעת בפתח ביתי בלי להודיע, והגענו למצב של סקס."
"כנראה שנועדנו להיות ביחד." הוא ענה בתמימות מעצבנת.
"עמרי די!" צעקתי לעברו. "לא נועדנו להיות ביחד אם מה שקרה קרה." לקחתי נשימה עמוקה ונרגעתי.
"למה די?! למה די?! כנראה שאלוהים רוצה לבדוק אותנו, או לא יודע מה!"
"טחח, אלוהים! טוב שלא המצאת את בואו של המשיח ושאתה הומו!"
"אני לא המצאתי את זה. טוב כדאי שתפסיקי לצעוק שלא תפגעי בעובר." הוא אמר מנסה להירגע, אבל לא נרגעתי כמוהו. יצאתי משליטתי. הסטתי את הפוני שלי לצד והלכתי לעבר המטבח. עמרי הלך אחרי.
"בבקשה." אמרתי פותחת את הדלת.
"די, קרן. באמת, תירגעי. את לא מתכוונת לזה."
"מאיפה לך? אולי דווקא כן?" אמרתי. הוא הסתכל עליי במבט שואל.
"קרן-"
"-אמרתי שתלך. בבקשה אל תקשה על זה עוד יותר." אמרתי מתחננת.
"אני...לא חשוב." הוא אמר ויצא. ברגע שהגיע לשער הוא הסתובב. הרגשתי איך הבטן שלי מתחילה לכאוב. אני לא עומדת בפיתוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עד כאן עם מיי