עוד סגירה, עוד שבת של כלום ושום דבר, של לשכב במיטה ולקוות לטיפת חברה, לקוות לשווא...

מסגירה לסגירה אני מתחזקת מחדש וחוזרת להיות אני האופטימית

אבל מה יש בבסיס הזה שכל כך מדכא? מה אין... אין חברים טובים

אני לא לבד כאן, בימי חול בעבודה מוקפת תמיד חברים וצחוקים וכיף אבל כשמגיעה השבת - לבד.

לבד כמו שמעולם לא הרגשתי לבד

כולם שבוזים, כולם תקועים בתחת של עצמם ומסתבר שאני לא אחת מהחבר׳ה כי אפילו לא קראו לי לישיבה.

אז ככה עוברת עוד שבת ועוד שבת, ואני אמשיך לי בינתיים לקוות לחברים טובים באמת, כאלה כמו באזרחות שדואגים גם לסביבה ולא רק לעצמם... כמוני..

אבל אולי כדאי להפסיק לקוות ולהפסיק לצפות שמה שאתה נותן מעצמך גם תקבל מאחרים ביום מן הימים, כי ככה זה בצבא לאף אחד לא באמת איכפת

אז נכון בבסיסים של חיל האוויר יש בריכה. אבל מה היא שווה כשאין לך עם מי ללכת אליה?

אז אני מנחמת את עצמי, עוד 11 חודשים ונגמר. עוד 11 חודשים ואני נפרדת מהצביעות ששורצת כאן, מהחברים למחלקה בלבד ולא מעבר😕