על דא ועל הא ומה שבינהם

לפני חודשיים סיימתי קורס חובשים, קורס שמאוד חפצתי להגיע אליו ושציפיותי ממנו היו גבוהות.

כמובן, כגודל הצפיה-גודל האכזבה. הקורס לימוד אותי המון דברים על הצבא. רפואה? קצת פחות.

סוף סוף נפקחו עיני והבנתי מהי אותה מערכת מקולקלת שכולם מתארים לי תחת הכותרת צה"ל, קצין אשר במקום להוות דמות סמכותית מהווה דמות  סמרטוטית למידי, משמש בובה על חוטים לקצין שמעליו, אשר מנסה להחדיר את משנתו ולחנך אנשים שכלל לא מעוניינים וצריכים בכך, קונפליקט אשר גורם לכל הקורס הזה להראות כמו מערכון ארוך ודיי נמאס של ארץ נהדרת. החוסר הגיון הזה כמעט והטריף אותי- מצאתי את עצמי מרים את הקול על הקצין והסמל של הקורס ומשאיר אותם בלי מילים, מוצא את הסמכות הכי מקצועית והגיונית בתפקיד מ"כ שהתעייף מהמערכת ועם חיוך חמוד ממש.

המפקדת שלי, נשמה טהורה ללא טיפה של רוע, שבוייה בתוך אותה מערכת ולא מנסה להאבק בה, כמו המ"כ שהלך כמעט עד הסוף נגדה, שומר איתה על קשר עד עצם היום הזה, עכשהיא יוצאת עם חבר שהכרתי בקורס.

אך עוד לא אבדה תקוותנו, היא תאבד אחרי הקורס השלמה בחיל הים.

בצעד לא הגיוני דחיתי את ההצעה לרגילה  שקבלתי על-ידי מפקדת היחידה שלי, מיד לאחר השיחה הבנתי את הטעות הצעירה שלי, מי לעזעזל מסרב לרגילה?! למזלי, הצעד התברר כנכון, או שלא.

ביום ראשון לאחר הקורס הגעתי לבסיס, התחלתי את הטופס טיולים שלא היה מבייש טיול לדרום אמריקה. במהלכו, לקראת סופו, התבשרתי לגלות כי מחר בבוקר עלי להתייצב בבה"ד למען אותו קורס המשך, אה כן, ולהספיק לעשות טופס טיולים יוצא. רק באתי וכבר למחרת הבוקר-

לטיול יצאתי, את הטופס החתמתי,

על כל המשרדים, כולל של הרס"ר.

בעודי מלא אדרנאלין מתלאות המסע, נודע לי שהמפקדת שלי מחפשת אותי בנרות, הודיעה לי כי אם לא אגיע לבה"ד בהקדם, לא אכנס לקורס.

המצב הזה הזוי לחלוטין, טופס טיולים בבסיס לוקח לפחות שעתיים אם לא יותר, ולכן אין זה הגיוני שפתאום הודיעו להם את זה.  אכן בעולם שבחוץ דבר שכזה אינו עולה על הדעת, אך בעולם הצבאי, שאינו מבייש בסיפוריו וחוקיו את העולם שיצר טולקין בשר הטבעות, מקרה שכזה הגיוני ואף לגיטימי.

בהליכה מהירה לבה"ד התחלתי עוד קורס אשר הדגיש את כל האירוניה והאבסורד של הצבא, ויכל לשמש השראה נפלאה לספר המשך למלכוד 22, עבר קורס בו למדנו שעות, ימים וחודשים (חודש וחצי...) כמות קטנה של חומר. כל שעת לימוד עצמי הייתה הרגשה שדופקים לנו פטיש בראש.

וכדי להדגיש כמה זמן בזבזנו בקורס הזה, יצאנו לכל מקום אשר משרד החינוך של הבה"ד יכל להביא אותנו- ירושלים, תל אביב, מוזאוני שואה, סיורים.

אין ספק שזו הייתה חוויה שאותה  אזכור לנצח.

הקורס נתן לי פלטפורמה טובה לנצל את הידע והבקיאות שלי בצבא, לעומת הקורס הקודם אותו עשיתי בבה"ד. ניצול הידע הביא לי לפחות 4 שעות ביציאה, שיחות נזעפות עם מפקד הקורס, הרס"ר ופחות נזעפות עם מפקדת הבית ספר. בנוסף- הוסיף חוויה מלאת הומור וחוסר יובש לקורס.

כשנגמר, יצאתי לרגילה, הפעם לא סרבתי ולא כלום. שבוע של חברים, בריכה ופאבים אשר יגיע מחר, יום ראשון לקיצו.

התקופה הזאת, של הקורסים, כולל גם את ההכשרת יסוד מהווה את הבסיס שלי בצבא, היא הייתה תקופה מלאה בחוויות והרבה למידה, בעיקר על המערכת שרקובה משורשיה. היה לי נהדר ונהדר שהיה. כעת הגיע הזמן להתחיל בסדיר.

תקופת הסדיר תתאפיין בעיקר בדגש על החיים האישיים שלי. תקופת ההכשרות לא אפשרה לי להתעסק בחיי האישיים בצורה רצינית.

אכתוב זאת- נמאס לי להיות לבד, חסר לי מישהו שאף סטוץ לא יכול למלא (בלי הרבה ניסיון בדבר...)

במהלך התקופה יצא לי לצאת עם מישהו, לא הסתדר. אולי פעם הבאה ארחיב יותר