על דא ועל הא ומה שבינהם

אתמול בערב חברה מאוד טובה הזמינה אותי להצטרף אליה להופעה של קרן פלס.

אינני חובב של קרן פלס אך גם לא מתעב אותה. מכיר חלק משיריה. אמנם לא טוב כמו את שיריה של יהודית רביץ או גידי גוב.

יש לי הערכה כלפי קרן פלס. היא זכתה לכך עקב העיבוד המעולה שעשתה לנפש הטובה מסצ'ואן בקאמרי. לא הפסקתי לזמזם את השירים מההצגה זמן ממושך!

הסיבה הנוספת שעניתי בחיוב היא הרצון לשבור את השגרה של פאבים בימי שישי. 

מאז שעברנו את גיל 18 ההרגשה היא שחייבים לצאת לפאב ולשתות משקה אלכוהולי ואת האמת, זה כבר דיי נמאס. כל שב"ש היה מבורך.

ההופעה הייתה נחמדה בהחלט. קרן פלס עושה עיבודים מעולים ויוצרת בחסד וזמרת קצת פחות טובה אך יודעת להחזיק הופעה גם כשרוב הקהל בנוי מזקני העמק.

העניין היחיד שדיי הפריע לי בכל המופע הוא כמות הקיטש והמילים בשירים שלה.

אמנם זה לא היה אמור להפתיע אותי, הרי פלס ידוע בשיריה הדביקים על אהבה, פרידות ומה שבינהם ולכן לאור עובדה זאת פשוט נשכתי את השפתיים באינטרו של "איתי" וחסכתי מהחברה את אנחת ה"נו באמת" ב"ואת". 

אבל המילים! גוד דאמיט! כמה מילים בשיר אחד?!  חוץ מ"פז'ו 92" ו"לשם" לא היה שום שיר קליט. שיר שאפשר לשמוע בית ופזמון ולאחר מכן קצת לזמזם אותו ביחד איתה.

משום מה רק בהופעה שלה הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה שאני לא מתחבר לשירים שלה.

היו חסרים לי שירים כמו "געגוע", מעט מילים ושיא הכיף. לכן ההופעה הבאה תהיה של יהודית רביץ. או כוורת, מה שיגיע קודם.

כמובן שכוורת גם מלחינים סיפורים אך לשם אני בא כדי להקשיב לסיפורים וקצת לשיר.

עד כאן שיר ומעכשיו סיפור-

לשיר הזה נחשפתי כשראיתי את לינה מחול מבצעת אותו ב"הקול" ומיד משהו תפס אותי בו.

אביב גפן מצא את מעט המילים לתאר את תחושת הבדידות בצורה הכי מוצלחת ושאני יכול להתחבר אליה.

יכול להיות שזה הצבא או הרגשת הכישלון שלי באופן כללי פה. התחושה שלמרות שיש לי את כל הכלים והמוטיבציה, הכל לא מצליח ומיאש.

אולי גם הכישלון בתחום האישי- חוסר הצלחה במציאת דייט טוב אפילו, וכשמוצאים, הוא ממשיך להיות פוץ ולא מושך בעליל.

יש בי תחושה כזאת שאומרת לי פשוט ללכת למקום אחר, לשים הכל מאוחרי ובמקום אחר לחיות עם הכאב. אולי הוא יהיה יותר נחמד שם.

יצאתי איתו, אפיחלו לא יצאנו. באתי אליו. חשבתי שזה שוב יהיה דייט עם תל אביבי מעצבן שירצה להכנס למיטה ואני בעזרת הקרירות שלי אצא משם תוך רבע שעה. למרות זאת התוודאתי שהוא לא בעל אופי תל אביבי למרות הכל. יום למחורת נסעתי מביתי עד אליו ונפגשנו שוב. היה מאוד כיף. נראה לי ששנינו נהנו.

מסוף הפגישה העניינים התחילו להתדרדר מבחינתי. בשעה מסויימת הוא פשוט שילח אותי לדרכי, מוקדם יותר מהשעה שהוא אמר לי אמש. כנראה הוא לא הבין שבאתי מרחוק ובאופן ספונטני כך שאין לי בדיוק מה לעשות במרכז בבוקר יום שבת.

קבענו לעוד שבועיים, הוא סגר בצבא. קבענו שנצא לפאב, במרכז. אין לי בעיה להגיע, ביום חמישי. 

ביום חמישי, אחרי שבועיים הוא אומר שהוא לא יכול. צריך להכין משהו חשוב. וואלה אני מבין ומצדיק.

למרות שאמרתי לו שאין ביכולתי לבוא בשישי הוא הזמין אותי בשישי. הסברתי לו למה אני לא יכול וזכיתי לכינוי "פולניה", כביכול כי עשיתי לו "רגשות אשם" בכך שאמרתי לו שקבענו לחמישי. 

תשמע, אם זה לא מתאים לך הסופ"ש פשוט תגיד. כתבתי לו. אני רוצה. הוא ענה לי.

יופי, מאוד יפה שאתה רוצה.

אולי באמת עדיף מקסיקו... אבל אני יודע-

מקסיקו לא מחכה לי.