אני במקום מעולה עם אחלה תנאים. עושה שירות לא משמעותי ומאוד רוטיני.
יש לי צוות יותר טוב מפעם אבל עדיין יש רגעים שכל מה שאני רוצה זה לרוץ ולהתרחק ממנו. אני רץ, אבל חייב לחזור.
לא יודע אם הם כבר הבינו שאני הומו או שאני צריך לצאת מהארון, אקט כל-כך מעצבן. אין לי כח להתעסק עם התוצאות שלו.
בינתיים אני לא מרגיש שרכשתי חברים קרובים כדי שהיחס שלהם כלפי ישנה לי אם הוא ישתנה. לא ממש משנה לי אם יתנכלו לי, אני לא אקח את זה אישית. יהיה לי קשה ולא נעים זה נכון. פשוט עדיף לשמור על שלום בית כמו שהוא עכשיו, למה להעיר דב ישן אומרים.
יצרתי לעצמי תדמית דיי קשוחה, של מישהו סבור פנים, לא חברתי מידי אבל לא אנטיפת, לא צוחק ומתעסק בשטויות וששנוא שעושים לו כאלו. עושה דברים מתוך צדק והגינות ומי שינסה לדפוק אותי אני לא אשאר חייב. לפחות ככה אני חושב.
המצב בבית שלי, עליו אינני נוהג לכתוב פה, מאוד משפיע עלי.
אני לא אוהב להיות בבית. כרגע אני נע בין כלא לכלא.
הבית שלי, ביישוב קטן ומרוחק מכל מקום, לי אין רישיון ולכן אני דיי כלוא שם במהלך שהותי בו. לרוב אני יושב בחדרי מול המחשב ולא עושה יותר מידי דברים משמעותיים.
החלק היחיד בסופי שבוע בהם אני נהנה אלו החלקים בהם חברים שלי מעורבים. תחושת המשפחתיות שעולה בשיחות שלנו מעוררת בי קצת קנאה, למי לי אין משפחה שאני אוכל לדבר ולאהוב אותה.
כבר השלמתי עם מה שיש לי, אין טעם לבכות על האב שיושב כטפיל בבית ודואג שיראה כבית לא גמור, יושב בזוהמה שלו ללא מודעות לכמה הוא פוגע בי וכמה אני מתעב אותו. לא אכנס לדיכאון מאמא שלי שכבר קבעה לי טיפול אצל פסיכולוג אחרי הצבא, היא מאוד לא מרוצה מהחוויה שלי מאבי ורוצה שאעקל אותה כמו שצריך, היא יודעת כמה אני מעריך אותה, יודעת ומצדיקה את התחושות שלי לאבי ובכל זאת מנסה להזכיר לי כמה הוא אומלל ומסכן, תמיד היא מוסיפה שזה לא תירוץ כדי לאמלל אותי ככה.
יש לי אחות. לפחות ככה כולם אומרים וחושבים. כן, היא אחותי. גדלנו באותו הבית עם אותם הורים, למדנו באותו בית ספר ותקופה דיי ארוכה גרנו באותו חדר. רק דבר אחד הפריד ביננו- סרטן.
בגיל צעיר אחותי הגיבורה התמודדה עם סרטן, היא באמת גיבורה. אני מלא כבוד כלפיה להתמודדות שלה עם מצבה. אמא הצליחה לצייר לי ילדות מאושרת, להופך את חוויות בית החולים וההדרדרות במצבה להרבה פחות נעימות ואפילו חיוביות ממה שהם באמת היו. במבט לאחור אני מצטער שלא ידעתי מה אחותי עברה. בכך שאמא המשיכה לי את שגרת החיים בצורה נורמאלית, גדלתי עם התחושה שאנחנו משפחה כמו כולם, המחלה היא רק משהו צדדי שלא משפיע יותר מידי. אנחנו לא משפחה כמו כולם, ההורים שלי לא כמו ההורים של חברים שלי, שטסים ביחד לחופשות. ההורים שלי לא עברו חוויה הורית תקינה ואני עברתי ילדות והתבגרות יחסית תקינה. הפער הזה הפריד אותי מאחותי, שלא בכוונת אף אחד.
עכשיו אחותי על כיסא גלגלים בגלל המחלה, היא לא גרה בבית ויש לה סוג של חיים משלה. על הכיסא גלגלים היא עושה ונהנת מהחיים יותר ממה שאני עושה עם הרגליים וה"נורמאליות" שלי.
את נושא הרומנטיקה אין טעם לפתוח. נסיתי לצאת עם מישהו, טעויות העבר רדפו אותי וגם הוא לא הראה עניין גדול.
יש בי צורך לזוגיות, משהו אמיתי ולא רומן של אטרף.
נגמר לי פרץ היצירתיות. מקווה לכתוב יותר אופטימי בקרוב.
מה שכן- אני מצליח עם הפרוייקט כתיבה שלי! נקודה בהחלט טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
