המחברת הצהובה

כן, אני כותבת בהפסקות. די גדולות למען האמת. מתישהו אני עוד אגמור את העונה הזאת!.. נחישות זה אחלה.

"עדי! נזכרתי במשהו חשוב מאד!" פלטה בר, כמעט בצעקה.

עדי הביטה בה בשאלה, ואז נפלה עליה ההבנה.

"טוב, לי ולעדי יש כמה סידורים" אמרה בר וקמה על הרגליים.

"סיימון הזהיר אותנו והמליץ לנו לא להסתובב בחוץ" ציין טום.

"מי כבר מכיר- אותנו ?" אמרה בר בהדגשה.

"איזה סידורים יש לכן?" התעניין הארי.

"אממ..." גמגמה בר. עדי שלחה לה מבט רב משמעות. "אתה יודע, עניינים של בנות" אמרה בר. הארי לא הוסיף לשאול.

"אה, כן גם אני צריכה. אני גם באה" קבעה יובל.

"וגם אני" קפצה מיה.

בר הסתכלה על עדי, מחכה לתשובתה. אחרי הכל, זה היה עניין שלה. "טוב" אמרה עדי בפשטות.

"שלום, את יכולה להזמין לנו מונית לעיר בבקשה?" ביקשה בר מהמזכירה בלובי.

המזכירה מייד נאנתה לבקשה. בינתיים הבנות בחנו את העניינים בחוץ.

"נראה שהמעריצים מצאו אותנו" אמרה מיה.

"אוף, מי המניאק שהדליף באיזה מלון אנחנו?!" התעצבנה יובל. מיה חשבה שהיא ראתה את המזכירה מסמיקה ומסתירה את פרצופה.

"יש פה איזה כניסה אחורית או משהו?" שאלה מיה את המזכירה.

"כן, כן, בואו אחרי" היא מלמלה, עדיין חצי מתחבאת.

היא הובילה אותם דרך המחסן לדלת צדדית שהובילה הישר לרחוב הראשי.

"תודה" זרקה עדי למזכירה שמיהרה להמלט מהמקום.

"אין בעד מה" אמרה ונעלמה.

"זה רק אני או שמישהו פה מרגיש אשם?" לגלגה בר.

המונית בדיוק הייתה בדרכה לחניה, כשהבנות עצרו אותה. הן נכנסו למונית והחלו לנסוע.

"באתן לי בדיוק בזמן עם הענייני נשים האלה. עוד שניה נגמרים לי הטמפונים.." התרווחה יובל במונית.

"לא התכוונו לעניינים כאלה, זה היה רק בשביל שהבנים ירדו מאיתנו" ביטלה בר בחצי חיוך.

"מה זאת אומרת? אז לאן אנחנו נוסעות?" שאלה מיה.

"הולכים לרופא" בישרה עדי.

"מה? למה? מה, קרה משהו?" נבהלה יובל. על פניה של מיה ניכרה הבנה.

"אני עוד לא ממש יודעת. משהו לא בסדר איתי" התחילה עדי.

"מה גורם לך לחשוב ככה?" שאלה יובל.

"טוב, אני משהו כמו מקיאה דם, ויש לי את הכתם המוזר הזה על הבטן..." פיריטה עדי.

יובל שתקה לרגע ואז המשיכה, "כמה זמן כבר?"

"התחלתי לשים לב לכל מיני סימנים כאלה לפני חצי שנה"

"חצי שנה?! ולא אמרת כלום?" נדהמה יובל.

"זה לא חשוב עכשיו, מה שהיה היה. מה שחשוב עכשיו זה מה שיקרה הלאה. אנחנו קודם כל הולכות לבדוק מה יש לה, ואז נראה איך ממשיכים" הסבירה בר.

יובל הנהנה בהסכמה, אך נראה שעדיין לא שבעה. "הארי יודע?" שאלה בקול חלש.

"לא, וגם אף אחד מהבנים לא. תשבעי לי שאת לא אומרת להם כלום, תשבעי לי יובל!" נלחצה עדי.

יובל נראתה לא מרוצה. "תשבעי לי יובל!" חזרה עדי. "טוב, אני נשבעת" נשבעה יובל בתבוסה.

"הגענו" בישר נהג המונית.
הבנות שתקו כל דרכן מהמונית ועד הרופא. הן חיכו כמה דקות בתור, עד שהגיע תורה של עדי להכנס. כולן נעמדו מיד. "אממ.. אני מעדיפה שרק בר תכנס איתי" מלמלה עדי חרישות. יובל ומיה הנהנו בהבנה וחזרו לשבת. עדי חייכה אליהן חיוך מוכיר תודה ועצוב והן חייכו אליה בחזרה חיוך מעודד. "יהיה בסדר" הוסיפה מיה.

בר ליוותה את עדי אל החדר של הרופא...