ללא מעצורים

שבוע ראשון בתל אביב, בפעם השניה. ההרגשה שסוף סוף יש לי מקום שהוא רק שלי היא מדהימה ומשחררת.

זה לא שאני לבד פה, הרבה חברים באו לבקר אותי או לפגוש אותי באזור. היום כמה מהם הלכו, הלכתי לשבת במרפסת עם צ'אי, הבטתי על הפאבים שמתחתיי, על האנשים היושבים בחוץ - חבורות, זוגות ותיקים, זוגות בדייטים.

ופתאום תקפה אותי בדידות. כבר שכחתי את ההיבט הזה של תל אביב, שכחתי איך כל הביחד שכ"כ מוחצן ונמצא בכל מקום יכול להדגיש לי את הלבד שלי.

משהו לא עובד אצלי בענייני זוגיות, משהו כ"כ עמוק שקשה לי להעביר במלים. יש איזו רתיעה שתוקפת אותי כל פעם שאני חושב על איזו אופציה, רתיעה שגורמת לי להיות פחות פלרטטן ממה שהייתי רוצה, להשתתק, לא לנסות שום דבר. כ"כ הרבה בנות עברו לידי בחודשים האחרונים, כ"כ הרבה בנות שרציתי איתן משהו ולא עשיתי כלום. לפעמים יש תירוץ, ולפעמים... לפעמים אני יודע שאין תירוץ, וזה מפחיד אותי עוד יותר. ברגע שאני צריך לעבור לשלב הפעולה, אני משתתק.

לפני חודשיים גרתי לתקופה קצרה באשרם במדבר, עם הצוות של המקום. האנשים שם היו כ"כ אמיתיים ומשוחררים, זה היה מדהים. הפתיחות שלהם וההליכה חסרת הפשרות שלהם עם האמת שלהם הביאו אותי לפירצת דרך מאוד משמעותית בחיים, להבנה של משהו מאוד עמוק שהופך אותי לבן אדם הרבה יותר שלם ומאושר מאז. ביחד עם זאת, הפתיחות המינית שלהם, שבאה, כמובן, כהמשך ישיר לפתיחות הכללית, שיתקה והפחידה אותי. גם פה, בלי להתכוון או לדעת, הם הציבו לי מראה מול הפרצוף וגרמו לי לפחות להבין את היקף הבעיה. מה הבעיה, את זה אני עדיין לא יודע. על פתרון בכלל אין מה לדבר בינתיים.

אוף.