ללא מעצורים

הנחות היסוד שלנו הן המקור לאחוז בלתי נתפש ממה שאנחנו 'יודעים'.
האם אתם מודעים להנחות היסוד שלכם? ספר שאני קורא עכשיו גרם לי לצעור לרגע ולהרהר בזה.
הנחת יסוד נקראת כך מפני שהיא מוטמעת אצלנו כל כך עמוק, ביסוד שלנו, עד כדי כך שנדמה שהיא עובדה מוגמרת, חלק אינטגרלי מהמציאות, ידיעה מוחלטת שאינה ניתנת לשינוי.
קשה לזהות את הנחות היסוד שלנו – להכיר בכך שמשהו כה בסיסי אינו אמת מוחלטת, אלא משהו שההורים, החברה או התרבות השרישו בנו.

אני בטוח שיש לי עוד הרבה הנחות יסוד שטרם זיהיתי. חלק מאלו שזיהיתי עברו הערכה מחדש, ונותרו כהשקפת עולם מפוכחת, אבל העניין האמיתי מצוי באותן הנחות יסוד שהתגלו והתבררו כיחסיות, שקריות ולעתים אף הרסניות.

בשנת 2012 הקימו אלדד יניב ורני בלייר את מפלגת "ארץחדשה". המפלגה התמקדה במאבק בשחיתות ובקשרי הון-שלטון, ואף הרחיבה את הביטוי ל'הון-שלטון-עיתון'. הסרטונים והסיפורים שהם דיברו עליהם חשפו אותי לעולם נסתר, מאחורי הפוליטיקה, השלטון, הכלכלה והתקשורת. כל הנחות היסוד שלי בנוגע לאמינות תקשורתית, כלכלית וממשלתית התפרקו, והתחלתי להעריך מחדש כל דבר שאני שומע. בימים אלה מופצת לכל עבר הסדרה "מגש הכסף", המתעסקת בנושאים דומים. בגיא רולניק נתקלתי לראשונה במסגרת הקמפיין של ארץחדשה, ומאז השתדלתי לעקוב מדי פעם אחר פרסומיו בעיתונות. מגש הכסף לא ניפצה את הנחות היסוד שלי, כי הן כבר התנפצו בתקופת ארץחדשה, אבל אני מביט מסביבי ורואה הנחות יסוד המתנפצות לכל עבר כגלים על סלעים משוננים. נדמה שאנשים 'מתעוררים'.

לפני כשנה וחצי שני חברים גררו אותי למסעדת בשרים בת"א, להרצאה של מישהו על איזו תזונה מוזרה של האדם הקדמון. משהו שנוגע לאכילת הרבה בשר ושומן. 'אני אקשיב לשטויות שלכם, אבל אני בא בשביל הסטייק', אמרתי לחבריי. דעאל שלו, המרצה, פתח בסיפור על איך החמאה של ילדותו התחלפה במרגרינה ובשמני זרעים. אנחנו כ"כ רגילים לדוקטרינת התזונה השלטת כיום, ולעולם לא שואלים את עצמנו, למשל, מתי נקבעה פירמידת המזון והאם ישנן ראיות לכך ששומן רווי אכן גורם למחלות לב. התשובות הן שפירמידת המזון הוצגה לראשונה כהמלצות התזונה האמריקאיות בסוף שנות ה-70, ולא - אין שום מחקר קביל אשר מראה ששומן רווי גורם למחלות לב. דעאל דאג לנפץ את שתי הנחות היסוד הללו בדקות הראשונות של ההרצאה, ושם התחלתי להקשיב, לשקול ברצינות את מה שיש לו לומר. זה היה הטריגר לכמה שבועות של קריאה ותחקיר, שבסופם השתנה רוב מה שאני יודע על תזונה, ובעיקר על סוכר, שומן, דגנים ושמנים צמחיים מעובדים.

חלק מהנחות היסוד הפוליטיות שלי התבדו. הנחות התזונה שלי התבדו לחלוטין (מלבד "בשר זה טעים"). שינוי הנחות היסוד שלי בנוגע לאופן בו אנו חיים את החיים שלנו – בחברה המערבית ככלל, ואני בפרט – התרחש לאורך שנים, בטפטופי מודעות איטיים, שזלגו אט-אט וחלחלו פנימה.

אף פעם לא השתתפתי במירוץ ההישגי – לא הבנתי למה לרדוף אחרי כסף, איזו סיבה יש לי לצאת לקורס קצינים, ובמיוחד, למה שאענה את עצמי ואעשה תואר אקדמי? אפשר להגיד שהנחות היסוד שלי היו קצת פחות שגרתיות, אולם לא היה מדובר במשהו פורץ דרך.
הרומן שלי עם מחשבים התחיל בכיתה א', אולי טיפה לפני. את שורת הקוד הראשונה כתבתי כבר בכיתה ה' או ו', לפני שהאינטרנט הגיע לבגרות. זה המשיך בחוגי העשרה ומגמה בתיכון, בסופה כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. אני רוצה לתכנת.

אז נהייתי מתכנת. אחרי שש שנים בצבא וחצי שנה בהודו ונפאל, הגעתי לת"א להגשים את הקלישאה ההייטקיסטית – דירה ועבודה על שד' רוטשילד. החיים הטובים – כסף, בילויים, חברים, סביבת עבודה מעניינת, צעירה וכיפית – מה עוד אפשר לבקש?
מסתבר שיש עוד כמה דברים שאפשר לבקש. חופש, למשל. להכיר תרבויות, לפגוש אנשים חדשים ושונים ממני, לגלות את העולם. זה הסיפור, אמרתי לעצמי, אני מאוד אוהב לטייל. אני אצא שוב, ואחזור לארץ לעבודה הנהדרת שלי. גם לנקודה הזאת לקח לי הרבה זמן להגיע, כן? בדרך הרגשתי צורך להבין ממה אני בורח, חשבתי שאני חסר אחריות, חששתי מהתגובה בעבודה, ואני בטוח שהיו עוד כמה עניינים. הם התפוגגו אחד אחד – חלקם נעלמו כשראיתי הוכחות מוחשיות לכך שהפחדים שלי חסרי בסיס, וחלקם פשוט כי שכנעתי את עצמי בנוגע לאותו חוסר ביסוס.

יצאתי שוב לטייל. הפעם זה היה שונה, וידעתי לזהות זאת בזמן אמת. פתאום הרגשתי שאני יכול להמשיך עוד ועוד. לפעמים צריך לעצור, ויש רגעים קשים ובודדים בהם הגעגועים תוקפים אותך. אבל בגדול, זו הייתה עוד חצי שנה של אושר וריגוש, וההרפתקה הזו נגמרה אחרי חצי שנה רק כי נקלעתי לרעידת האדמה בנפאל. תכנות? עוד לפני שחזרתי לארץ התחזקה בי ההרגשה הזאת. כמו שאמרו תמר אייזנמן ו-BB King בשפות וזמנים שונים לחלוטין – זה תם, תם, תם, הריגוש כבר לא כאן.

חזרתי לאותה העבודה. לא התעלמתי מהתחושות שלי, אבל רציתי לוודא אותן. בנוסף, לא היה לי שום רעיון אחר. אף אחד מתחומי העניין האחרים שלי לא נראה לי מתאים כמקצוע פוטנציאלי? צילום? כתיבה? נגינה? לא הצלחתי לדמיין את עצמי כסופר, צלם או מוזיקאי.

התחושות התחזקו ככל שעבר הזמן בעבודה. כששיתפתי חברים בתחושות שלי, הם תמיד שאלו 'אז מה אתה כן רוצה לעשות?'. לשאלה הזאת, כפי שכבר ציינתי, לא הייתה לי תשובה.
במקביל, הטיול השלישי החל להתגבש במוחי בקוי מתאר כלליים. הודו קוראת לי בשלישית.

זה היה עוד ערב רגיל. ירדתי מהאוטובוס ברח' קינג ג'ורג' ונכנסתי לאוזןבר. התיישבתי לבד וחיכיתי שההרצאה תתחיל. כל פעם שאני הולך לבד לאירוע כלשהו, אני נזכר במתנה האדירה שקיבלתי די בתחילת הטיול הראשון שלי – היכולת להיות לבד ולהנות מזה.
פלג כהן, הידוע כ'לונלי פלג', בלוגר המטייל כבר 11 שנים ברחבי העולם, עלה על הבמה ושטח בפני את משנתו. הוא לא אמר משהו שלא ידעתי קודם, אבל אלו היו דברים שלא חיברתי ביחד, שלא העזתי להגיד בקול, שלא שמעתי אף אחד אומר עד אז. יצאתי משם מלא השראה, ובעיקר מלא מחשבות. פתאום בא מישהו ונותן לי סטירה, ומזכיר לי את הדברים שידעתי, שאולי קצת התעמעמו. הוא אמר שהסיבה היחידה שאנשים (שרוצים בכך) לא מטיילים המון היא שהם מקשיבים לסובבים אותם, שאומרים להם שזה בלתי אפשרי. ועדיין, זה לא כ"כ פשוט. זה מרגיש לי נכון, אבל האוטומט שלי עדיין מהבהב בשלל נורות אזהרה.
חזרתי לשאלה הזאת, שכולם שואלים אותי – 'אז מה אתה כן רוצה לעשות?', ופתאום הבנתי שאני מגביל את עצמי בתשובות האפשריות. אני 'יודע' שהתשובה 'צריכה' להיות 'עבודה' כלשהי, מקצוע, הכנסה, בעוד שהתשובה האמיתית היא 'לטייל', או אפילו 'לנדוד'. יש פה הרבה מרכאות. מה אני יודע? מה צריכה להיות התשובה? מה זו 'עבודה'?
בום. אתם שומעים את זה? זוהי קולה של הנחת היסוד הגדולה מכולן מתנפצת.

בסוף ההרצאה ניתן זמן לשאלות מהקהל. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?", שאל מישהו, ופלג חשב על זה לרגע, וענה "וואלה אין לי מושג, אבל מאושר. אני רואה את עצמי מאושר. ולא מתחרט על כלום".

הכל השתנה בשבילי ברגע בו איבדתי את הנחת היסוד הזו, שצריך להחזיק בעבודה מסודרת, שאי אפשר אחרת. התחלתי לחקור ולגלות קהילה שלמה של נוודים שפשוט מסתדרים. פגשתי לא מעט אנשים כאלה במסעותיי במזרח. תמיד קינאתי בהם, אבל לא הרשיתי לעצמי להביט בהם ולראות את ההשתקפות שלי. לא העזתי.
לקח לי זמן לסדר את זה בראש ולצבור בטחון בהרגשה החדשה הזאת. אני לא בטוח לחלוטין שזו הדרך הנכונה בשבילי, אבל אני בטוח שמרגיש לי נכון לבדוק ולנסות את זה. אני רוצה לנסות את זה – לנדוד, לזרום, להשתקע, לעבוד, לנדוד שוב. כרטיס לכיוון אחד מזרחה, ומשם האפשרויות בלתי מוגבלות.
בעת שאני עוזב את המשרד, בסוף היום, אני משחזר בדמיוני את השיחה הגורלית עם הבוס שלי, בפעם האחרונה שהודעתי לו שאני עוזב וטס למזרח למס' חודשים. 'בסופו של דבר זה רק מקום עבודה, ואתה צריך לעשות מה שמרגיש לך נכון בשבילך', הוא אמר לי, בערך במלים האלה. פתאום המשפט הזה מקבל משמעות כבדה יותר, ואני מוצא את עצמי מדמיין עוד שיחה כזאת. לא בקרוב, אבל מתישהו.

בהתחלה הספק הרגיל עוד מכרסם בי: האם זהו הדבר ההגיוני לעשות? האם זה חסר אחריות?
אני הולך ברחובות פלורנטין בדרכי מהעבודה הביתה. יצאתי מוקדם בגלל כאב ראש עז שהגיח לפתע. אני מביט בעצמי מהצד בזמן שאני הולך. ההליכה עושה לי טוב, אבל אני מותש פיזית וקצת כבוי נפשית. קצוות הפה שלי נוטים מטה ולא מעלה, ואני חושב לעצמי שזה הפוך מהנטיה הטבעית שלי. כן, זה אולי לא רגע מייצג, אבל ברגע הזה עולות לי המחשבות האלה.
לא. התשובה היא 'לא', אני אומר לעצמי. זה לא חסר אחריות. לא אם משתחררים מהכבלים של מה מקובל, מה נורמלי, מה ראוי - ואני מרגיש שאני משתחרר מהם ככל שהזמן חולף. פתאום אני מבין שכבר כל-כך הרבה זמן ידעתי בתוך תוכי שזה מה שאני רוצה לנסות. אני כותב 'לנסות' ולא 'לעשות', כי אני מכיר בכך שאין לי ודאות שזה מה שהכי נכון, אך חי עם זה בשלום.

'אז מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?' שאלה אותי אמא שלי ברגע שהבינה ש'לתכנת' היא לא התשובה, למרות הכל.
'אני כופר ברלוונטיות של השאלה הזאת', עניתי.
זוכרים ששאלתי מה עוד אפשר לבקש? מסתבר שאפשר לבקש עוד הרבה יותר. אפשר לבקש לא לכלות את מיטב זמני ושנותיי במשרד, לעשות את הדברים שבאמת מרגשים אותי, להיות קשוב לעצמי באופן תמידי, להשתנות, להתפתח, לנצל הזדמנויות ולהבין שלא צריך לחיות את החלום, כי זה לא חייב להיות חלום.