סליחה, לא הבנתי למה התכוונת.

וואו, כמה זמן לא עדכנתיO_ם

אני בטוחה שכל חמש הקוראות הקבועות שלי רוצות לרצוח אותי^^ אז אני מתנצלת.

למען האמת, רציתי לעדכן כבר זמן מה, אבל רציתי לחכות לעיצוב החדש בשביל להכריז:

הבלוג הזה - אישי!

אני אוהבת לייעץ, אבל אין לי כוח בשביל זה יותר. מצטערת.(:

מה שקרה הוא שהזמנתי עיצוב (משהו ממש יפה) מבלוג עיצובים, אבל הם לא הכינו לי אותו. עברו יותר משבועיים - וכלום.

אבל למזלי הכרתי את שני המדהימה שלי, הכפילה ואשתי הראשונה [התחתנתי! יוהו] שעיצבה בחסד את הבלוג החמוד הזהD:

אז קודם כל שלוש קריאות כיפאק היי לשני ההורסת, וגם לכם, שהמשכתם להיכנס ולחפש עידכונים. אני אוהבתותכם3>.

ביום חמישי שעבר היה לנו מבחן במתמטיקה. כל החומר של שנה שעברה באלגברה, משוואות, נעלמים וכל החרטה. ממש מבאס.

למדתי קצת (איזה שוק!) ולמרבה ההפתעה, המבחן - בעל ארבע השאלות - היה ממש קל.(:

ונחשו מה? אתמול גיליתי שקיבלתי 100. זה ממש נחמד, כי אני גרועה במתמטיקה.

כמובן שמיהרתי להשוויץ לפני אבא ואמא, וכאן מגיעות כמה שורות שמסבירות את מהלך העניינים:

אני האחות הבכורה, נחשבת למטומטמת בכל הנוגע למקצועות ריאליים (לא כולל מדעים). ניצן, בת ה11 נחשבת לעילוי בתחום.

ההורים שלי רגילים לומר לניצן שתעזור לי ללמוד למבחנים, וזו פשוט בדיחה לא מצחיקה._.

אז נכון, אני לא יודעת איזה יום היום ואין לי מושג מה השעה. זה לא אומרת שאני כל כך מפגרת. הבעיה הייתה שסיפרת על זה להורים שלי

בדיוק בזמן שהם למדו עם ניצן למבחן במתמטיקה.

ופה כבר רואים את ההפלייה - איתי הם אף פעם לא לומדים. הם תמיד אומרים שאין להם זמן. אבל בשביל ניצן? תמיד.

אז הם למדו איתה, ואני באה לסלון ומנופפת במבחן.

"האח, הידד, קיבלתי 100 עגול!" אני זועקת לעברם בשמחה. והם מדפדפים בספר של ניצן תוך כדי המהום: "עדי, שקט."

בחייכם, זה לא משפיל?

ואחר כך אבא אומר לי להפסיק לדבר מהר כי הוא לא מבין מה אני אומרתO_O

יש לי קטע כזה, אני מודה. כשאני מתלהבת/מתעצבנת, אני מדברת ממש ממש מהר. אבל הוא ממש הרגיז אותי.

כל החיים שלי חופרים לי להיות תלמידה טובה, להצליח, להשקיע. וכשאני מצליחה? לאאאאאכפת.

השארתי להם פתק על הפח (XDDD זה המקום שהם ניגשים אליו הכי הרבה, ברצינות) שבו כתבתי להם שזה לא נחמד מצידם.

הפתק נעלם כשקמתי בבוקר, אבל היחס נשאר אותו הדבר. מעניין אם ההורים שלי אנאלפבתים. זה יסביר הרבה.

סוף סוף, מחסום הכתיבה שלי השתחרר ואני מסוגלת לכתוב שנית.(:

אומנם הכתיבה שלי ממש החלידה, אבל יש לי רעיונות חדשי םשאני כבר משתוקקת ליישם במהירות האפשרית.

החלטתי שאני חייבת להמשיך את DCT מהר ככל האפשר ולהגיע כבר לקטע של הכרסימס. זה פשוט טוב מדי.*-*

אולי זה בגלל שאני שומעת עכשיו המווון מוזיקה. אני כל הזמן עם האוזניות של הMP3 בהפסקות ובאוטובוס, ובטח חלק מהשירים עוררו בי השראה.

יש לי רעיונות לעוד שלושה סיפורים חדשים, שירים חדשים ואפילו פרקים לפיקים כמו "הלילה הלבן", "הישרדות" ו"הבטחתי לך", שאפילו לא התחלתי לפרסם.

אז למי אכפת שהאוזניו שלי בצבע ירוק חייזר? הן מביאות לי מוזה, וזה מה שהכי חשוב.(:

אני רוצה להגיד כמה דברים קטנים, סתם בגלל שאין לי מקום אחר לתקוע אותם:

1. סידרתי את כל העניינים עם אלדר, ואני ממש מאושרת. לא כיף לריב>:

2. כמו שאמרתי, הכרתי את שני המדהימה, ואני מ-א-ו-ש-ר-ת. היא פשוט מצחיקה.

3. לסנוצ'י: לא היה לי זמן להחזיר אלייך טלפונים בזמן האחרון, בגלל שהלכתי לישון מוקדם/הלכתי לחוגים. אני אדבר איתך בקרוב, בקרוב מאוד.(:

4. החליפו מקומות בכיתה! אני בשורה הראשונה, הכי בצד. מבאס, הא? טוב, שיר מאחוריי, ככה שזה לפחות משעשע.

5. כשסבא שלי לקח לי את מעריב לנוער בשביל לקרוא, לפני כמה זמן (כרגיל...), הוא התמקד במיוחד בהיסטוריה של חצאיות המיני. אני יודעת שלמדנו היום בכיתה

שגם לבנים יש רגשות, גם הם יכולים לבכות וכל החרטה, אבל כל המטרוסקסואליות הזו מתחילה להלחיץ אותי. באמת.

אז זה היה פוסט חזרה קטן, עם קצת חפירות. לא נורא. תתמודדו.