לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בחיפושים

XOXO

כינוי:  The Blue Mushroom

בת: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2007    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2007

לסבא וסבתא שמעולם לא הכרתי.


אני אוהבת אתכם, אתם יודעים?

למרות שמעולם לא הכרתי אותכם.


אני כועסת.

כועסת על זה שמועלם לא יצא לי להכיר אותכם.

כועסת על זה שאבא שלי נשאר בן 16 עם שני אחים וסבתא, בדיוק לפני שעמדתם לטייל כולכם באירופה.

כועסת על התאונה שלקחה אתכם, כשנסעתם לעשות סידורים לאותו טיול, למרות שאני לא יודעת מי אשם.

אבא אמר לי "עזבי" כששאלתי.

לפעמים אני חושבת עליכם ובוכה. כי אני כועסת, כי אני מתוסכלת, סתם כי אני בדיכאון.

ואני כל כך רוצה להכיר אותכם, ואני כל כך רוצה שתחיו. סבא וסבתא.


סבא, כולם דיברו עליך עכשיו, קצת.

אמרו שהיית בן אדם נפלא.

בן כמה היית אמור להיות היום.

75, וזה נראה לי פתאום גיל כל כך צעיר.

 

הקדישו לך ספר, ואתה מופיע בו.

אני גם רוצה להכיר אותך, אני גם רוצה לדעת שאתה בן אדם מדהים.

אני גם רוצה לבלות איתך כמו עם סבא וסבתא השניים.

שני סבא וסבתא. כשהייתי קטנה חשבתי שזה מוזר,

 

שיש שני סבא ושתי סבתא.


סבתא, לפעמים אני חושבת שזה אירוני.

היו לך 3 תאונות, אחת כשנתקעת על פסי רכבת,

עוד אחת שממנה לאבא יש את הצלקת,

והשלישית, האחרונה, שבה הלכת.

ולמה? למה לא יצאת גם מזאתי?

סבתא, רכבת העיפה את המוכנית שלך כשישבת בה-

ושרדת את זה. אבא סיפר לי את זה כשעמדתי על פסי הרכבת האלה.

 

סבתא, למה לא יצאת מהאחרונה?


ואתם שניכם כאן מאחורי, תלויים על הקיר, כל כך יפים.

ויש כל כך הרבה דברים שאני עוד לא יודעת עליכם.

ואני לפעמים מעיפה מבט וחושבת איך זה היה יכול להיות אם הייתם כאן.

ומה הייתם חושבים.

ומה אתם חושבים עכשיו.

ואם יש דבר כזה 'גן עדן', ואתם שם, אתם רואים אותי?

אתם רואים את הבנים שלכם?

אתם רואים את הנכדים שלכם?

 

אתם רואים מה אני כותבת?


 

אני אוהבת אתכם, אתם יודעים?

 



נער הייתי/מיכאל איילי

"הספר מוקדש לזכרו של יונה שרון ז"ל, שהיה תלמידי והיה למורי."

תשנ"ד 1994

 

-"איזו וילה מפוארת," מתלהב יונה, הצעיר שבין הבחורים, והחריף מכולם. חיוך פיקחות וחוש הומור יוצא דופן מאפיינים אותו.

 

-"אין ספק," אמר (יונה) "שתוך זמן סביר תקום מדינה יהודית. גם להתחסדות יש גבול. העולם, שגם לו חלק באסוננו, ייאלץ לרצות אותנו, כדי שירגיע את מצפונו הגמיש, בפני עצמו, ובפני בוראו. עוד תראה שאנו נהיה אזרחים של מדינה ציונית, באחד הימים. עוד נפליא את העולם כולו." מאור פניו העיד שהוא מקבל את משאלת ליבו כעובדה קיימת.

 

-"על זה אומרים הבריות," ציין יונה, "שיש יותר מזל משכל."

"מה כוונתך? שאני קיבלתי את המכה ולא אתה?"

"אני מתכוון שלא דקרו אותנו," השיב והפריח מגרונו צחוק בריא, על חשבוני.

 

-"בוא, נחזור הביתה, על עוד נפשנו בקירבנו. אחרת, בעיר נהיה כשני כבשים בין זאבים." אמרתי.

"לעזאזל," רטן יונה, "מתי נהיה כבר גם אנו זאבים? נמאס לי להיות כבש או שפן ניצחי." בקולו הורגש זעם, או הטחת אשמה כלפי כותבת עלומה.

 

-אין ספק, הוא (יונה) הגיע ארצה, ומתהלך כאזרח חופשי במדינה ציונית. גם בהקיץ חלם על זה. פניו היו מאורכות, עורו בהיר, עיניו וגבות עיניו שחורות, שערותיו שטניות, מתרוממות גבוה מעל למצחו, שביל באמצע ומסורק לאחור כמו לאלביס פרסלי. גם דמה לו במקצת. פיו הפיק מרגליות של הומור, הלצות, משחקי מילים. פקחותו וחביבותו נתזו לסביבתו כזיקוקי דינור.

מאוחר יותר, בארץ, בשומעו את הביטוי 'לשון נופל על לשון', הכריז: "לא אצלי! אצלי הלשון קופצת על לשון!"

 

-השתטחתי על מרבצי, ולידי יונה. הסתכלתי בעיניו הפקחיות כל כך, השופעות חיות, תבונה ועירנות. לא טעיתי, בעיניו כבעיני נצצו דמעות. "עשיתי את החשבון," אמר. (....) ירדנו מהאניה וכבר עלינו על המשאיות. בפה פעור הסתכלנו על הבתים הקטנים של חיפה, על הכרמל, על העצים, על הנוף הירוק. (....) בפעם הראשונה הרגשנו שאנו חופשיים...

נערים היינו...

 


זאת מן הרגשה מוזרה, לקרוא עליו בספר.

על התיאורים שלו כבן אדם, חיצונית ופנימית.

ואני לא יודעת למה, אני מרגיש גאה. שהוא סבא שלי.

 

נכתב על ידי The Blue Mushroom , 28/4/2007 14:39  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של One Missed Call ב-9/6/2007 20:26
 



למה,


אני עומדת לבכות מרוב חוסר רצון ללכת לבצפר מחר? זה לא שרע לי.

 

מתחשק לי לצעוק מתחשק לי להיות אנטיפטית מתחשק לי לא להגיב לכל מי שפונה אליי מילולית.

 

אין לי באמת כוח לדבר עם אנשים ולהיות נחמדה, כי אם את לא אנשים עלולים להיפגע. את גם אף פעם לא יכולה להימנע מזה.

 

דיי תפסיקו לשאול שאלות. -וזה מתייחס להורים שלי.

 

אין לי כוח לחום של מחר, אין לי כוח לשעת 0 מחר, אין לי כוח לברכה. אפילו לא לפסיכולוגיה מחר.

 

אני לא רוצה לצאת מהבית, אפילו שלירדן יש מחר יומולדת, ואפילו את מה שתיכננתי לעשות לה לא הצלחתי לבצע.

 

משום מה קיוותי לשביתה מחר, הידיעה שלא תהיה גרמה לי לירידה חדה במצ"ר, שגם קודם לא היה משהו אחרי שראיתי את בילי אליוט.

 

 

ואין לי כוח לזה.

ולא בא לי לצאת מהבית.

 

אני רוצה להישאר כאן עם עצמי, בבוקר כשהבית ריק ואני קמה ב12 בשקט, לשקט.

אני רוצה ללכת לישון, אני רוצה כבר להרדם ולהפסיק לחשוב ומצדי לחלום סיוט, וזה לא קורה.

כי אפילו לישון אני לא מצליחה, ויוצא שאני ישנה 4-3 שעות בלילה.

 

 

לפני כמה שעות אחותי הסתכלה איתי על התמונות מהונגריה כשהייתי בסביבות כיתה ט', בקיץ.

 

היא אמרה בקול תמים וכנה לחלוטין, של ילדה בת 7- "שם היית נחמדה יותר"

 

והסתכלתי עליה ואמרתי "אף פעם לא הייתי נחמדה"

 

ולפעמים, לפעמים מתחשק לי להרוג את עצמי על היכולת שלי להיות נוראית אל ילדה בת 7, אל אחותי. לא רק אליה.

 

אני לא מצליחה להיות נחמדה יותר ממה שהייתי פעם

 

אני לא מה שהייתי

 

גם טליה אמרה היום, שאני צריכה להיות יותר נחמדה.

 

ואין לי כוח לזה

אין לי כוח לדבר ולענות ולנהל שיחה

אין לי כוח לראות ולהתייחס

 

 

ובכל זאת, גיליתי שזה קורה לי עם כל בנאדם, מתישהו.

וזה מתחלק,

-אנשים שמתנדנדים באמצע

-אנשים שעוד לא התרחקתי מהם

-אנשים שאני נורא רעה אליהם קצת, לפעמים

-אנשים שעוד לא הייתי טיפה רעה אליהם

-אנשים שאני פוגעת בהם במודע ולא מצליחה להפסיק את זה

-אנשים שאני אפילו לא חושבת עליהם דברים רעים מדיי פעם, אפילו לא רוצה להתרחק מהם, אבל אני יודעת שזה יקרה

-אנשים שאני מתרחקת מהם מסיבות שלא ברורות לי, אבל המחשבה על לחבק אותם ולהתקרב אליהם יותר כמו קודם, גורמת לי לרצות להקיא

 

ואני יודעת שהדברים האלה יקרו לי בסופו של דבר עם כל אחד, לפחות אחד מהם.

עליתי על זה אתמול במשך שעתיים שבהן ניסיתי להרדם.

 

 

אני לא רוצה לצאת מחר מהבית ואני יודעת שאין שום דרך שאני אוכל להתחמק מזה.

 

אלא אם כן משהו יגרום לי להישבר ולגרום לאמא שלי להבין את מה שהיא הבינה, אבל לא הפנימה, מזמן.

 


 

קרן, אחותי, אני כן אוהבת אותך. ואני יודעת שאת שונאת אותי  ומעריצה אותי.

ואני יודעת שאני פוגעת בך.

ואני אוהבת אותך.

נכתב על ידי The Blue Mushroom , 25/4/2007 21:16  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Three Days Grace ב-29/4/2007 23:07
 



לדף הבא
דפים:  

9,644

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Blue Mushroom אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Blue Mushroom ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)