אז מה אתם אומרים?

עוד פרק של החיים נגמר, עברה עוד תקופת זמן, עוד חלק בחיים שלי, של המשפחה שלי, של אח שלי בעיקר.

מחר, העשרים ביוני, אני מקבל תעודה, אבל מי אני בעצם?, עוד ילד צוציק בכיתה ט'?, תראו את אח שלי הענק הזה, שהיום סיים י"ב סופית, עוד חודש וחצי עובר לגור בבאר שבע שנה, לעשות שנת שירות ולהתגייס, ומה יזכרו עוד חודשיים ואחת עשרה יום, בראשון בספטמבר שנצעד לתיכון בפעם הראשונה בחיים שלנו, אז מה?, אז יש קצת לחץ, פחדים, חששות, אי ודאות, אבל זה כלום!, בסה"כ תיכון, תיכון מסכן, בית בירם, 1000 תלמידים?, אז מה?, מה זה לעומת 600,000 חיילים?, שאח שלי יהיה אחד מהם בקרוב.....אז בראשון בספטמבר שאני יהיה בלחץ מהיום הראשון שלי בלימודים, אח שלי ישב בבית שלו בבאר שבע, וינסה, איכשהו, להיזכר, להיזכר בשתים עשרה שנים נפלאות של חוויות, טיולים, מסעות, טיסה לפולין, בצפר, חברים, צופים, ש"ב, וכן, גם מבחני בגרות, גם זה זיכרון כלשהו, ואתם חושבים שזה אפשרי?, אחרי שכל אחד עוזב לכיוון שלו, מוצא לעצמו את הנתיב שלו, את שביל הבריחה שלו אל החיים האמיתיים, זה מתחיל עכשיו וזה רץ, עוד מעט בלי שאני ישים לב הוא כבר יהיה נשוי ויתחתן, אבל די לחרוש על זה...מה שאני מנסה להגיד פה, לך, תומר, הפוסט הזה מוקדש לך, תעשה חיים בבאר שבע, בדירה החדשה שלך, בחיים הכמעט לגמרי חדשים שיהיו לך,

רק תחזור הבייתה לפעמים,

נדב.