ביום ראשון אני מתחילה דיאטת אופנה.

10 ימים של התנזרות מרוב תכולת הארון האהוב שלי, תוך שימוש ב6 פריטי לבוש בלבד ביומיום, לא כולל התפרעות במגמת האקססוריז והנעליים.

הניסוי האופנתי הזה (שצובר תאוצה בעולם) מוחה כנגד תרבות הצריכה הבלתי מרוסנת, ומעביר באופן מקסים מסר חינוכי- להעריך את מה שיש.

היוזמה באה מכיוון פורטל onlife, שיתעדכן באופן יומיומי עם הלוקים של מספר המשתתפים בפרויקט, ופירוט על המאבק (או שלא) היומיומי של ההסתפקות במועט.

אני אתגעגע לוסטים שלי-במיוחד הג'ינסים , לטישרטס שלי, לגופיות הנוחות שלי, לחצאיות האווריריות שלי ולחצאית עיפרון השחורה שלי, לשמלות הכיפייות שלי..נשמע כאילו הארון שלי גוסס או משהו כזה, אני יותר מידיי רגשנית. אבל הוא היה כל כך צעיר!! ;(

אוקיי, התאפסתי. ולהמשך העדכונים:

ביום חמישי ערכתי לי מסע בשלל הרחובות (וגם ביקור ראשון שלי בביגודית של ויצו! הו..) שהתירוץ אליו היה השקת הקולקציה של ספרינגפילד.

השלל: 2 חולצות פלנל סטייל טום-וולינג-החתיך-וסמולוויל-זו-התמכרות, סניקרס לבנות (חנות הסניקרס הקבועה שלי-נעלי סילבנה, קינג ג'ורג' 8), לקים (שוק בצלאל), ווסט ג'ינס בהיר ומדהים שהוא וינטג' קרוקר (40 ש"ח, הביגודית של ויצו- שהצלחתי איכשהו לתחם את השהות שלי בה לשעה אחת).

כשהגעתי לדיזינגוף סנטר (אלוהים, מי האדריכל?!) וניווטתי באורח פלא את דרכי לספרינגפילד (במתחם החדש)

הספקתי גם לעשות גיחה קצרה  לrocket dog ולהתאהב אהבה כמעט חסרת סיכוי בנעלי אוקספורד שטוחות ובעוד שלל

פריטים לא ניתנים להשגה(oh..me). לא מזמן עשיתי בבלוג הנוסף והכתום שלי פוסט על נעלי אוקספורד(♥).

הגעתי לחנות של Springfield בסופו של דבר, ולאחר המתנה התחילו בהסבר לנו על קולקצית החורף (נשים וגברים).

ההשראות העיקריות אצל הנשים-ניינטיז, קז'ואל סטודנטי, סגנון אתני והקברט, ואילו אצל הגברים- הקולג', טיולים, ואופנה אורבנית.

בקולקציית הנשים יש לשים עין על הסריגים והטוניקות העדינות, הצעיפים והמעילים היפים. מעבר לאלו הורגש קו מעט ילדותי שלא מתכתב עם קהל היעד (20-35) שאליו הרשת מכוונת...

באופן כללי את קולקציית הגברים סימפטתי הרבה יותר; אצלם הוצגו בין השאר סניקרס חביבות, ג'ינסים משופשפים, נגיעות של משבצות וקולג' שיק מורגש.  אני ממליצה לרשת להתמקד בכיוון שמציג חלקו הגדול של הקטלוג שלהם- מראה קז'ואלי, נעים וטבעי בו הם מתמחים.

 *קוריוז*

כשהמשכתי בסיבובי הקט במטרה להגיע דרומה לדודה שלי. תוך כדי מבטים מוזרים (יורת מהרגיל) שקיבלתי, התחלתי לתהות-

האם משהו לא בסדר איתי? אולי עם איך שאני נראית? אולי התוכי הירוק-צהוב-מנוקד שנמצא לי על הכתף מושך תשומת לב? לא,

זה בטח לא זה.ואז פתאום ראיתי- התיק שלי רטוב כולו מבקבוק מים ארור. מחשבה ראשונה- הפלאפון שלי!! (note: הוא לא יודע לשחות).

ולאחר שלקחתי אוטובוס- כך מצאתי את עצמי, אבודה בעיר לא מוכרת, ללא הסלולרי, בלי שום מושג כחול לגבי הכיוון הכללי

או הכתובת של דודה שלי. תוך כדי מירור בבכי לעוברים ושבים "אהה..תם... י...כ..וו.ל..י.ם .להל..וו... ל.יי .שי..יח..ה??...?"

הצלחתי בסופו של דבר למצוא את דרכי, ובסצנה קורעת לב מצאתי את דודתי כמו שמרקו מצא את אמא שלו.

ובסצנה פחות קורעת לב (אך בהחלט משביעה)אכלתי שניצלים אחרי היום הארוך הזה.

ועליכם לדעת שבגלל טמטום זמני שלי וקביעת דד-ליינים לפוסטים לבלוג (שהלחיצו אותי והורידו את רמת הפוסטים הכללית,

בתחושה שלי), אני עכשיו במדיניות נורמלית של לעדכן בקצב שלי, לתת למוזה להגיע אליי וה-כל בכייף!

I wore: Jacket- "haosef" second hand, dress- somewhere in Netanya, necklace- diva

♥

little miss fashion