כך תשמידו את מדינת ישראל

למען האמת אני לא יודע למה אני כותב על זה בכלל, אבל אני חש צורך עז ללכלך קצת על הצבא. אולי זה בגלל שאחרי כל מערכת יחסים ארוכה שנכשלת יש את הצורך הזה להשמיץ קצת את הצד השני.

העתודה האקדמית. שם לא מפוצץ במיוחד, אבל משום מה הוא מצליח למשוך אלפי מועמדים לתוכנית שמחתנת אותך עם המסגרת הכי מרתיעה שיש - הצבא. למי שלא מכיר, זאת תוכנית לפיה מקבלים מלשבים תמימים דחיית שירות לצורכי לימודים אקדמיים, ואחרי זה משלמים על כך ביוקר בשלוש שנות קבע. כמו בכל מקום שמכבד את עצמו בחורות יקבלו יותר באותו מחיר, ויחתמו גם על שנת חובה נוספת. מצאו באמת מקום ליישם בו את השוויון בין המינים.

כמו ברוב המקרים, על הנייר זה רעיון אדיר במקרה הרע, ויש שיאמרו גאוני. ילדים מוכשרים שאשכרה הצליחו לסיים בצפר עם תעודת בגרות יוכלו להמשיך בשוונג הלימודי ישר לתוך האוניברסיטה, יסיימו את התואר לפני שיספיקו לשרוף את כל התאים האפורים שלהם על אלכוהול, ויוכלו לשרת בצבא בתור קצינים ספוגי רספקט. הצבא מנגד, יקבל לו אקדמאים ומהנדסים במקום ילדים מחוצ'קנים, וחמוש בכוח אדם איכותי הוא יוכל בקלות להתמודד עם אתגרים שמציבים ארגוני שחרור חובבניים בלבנון. איך על ההתחלה רואים שמשהו בדרך השתבש?

החיסרון הכי גדול של התוכנית הוא חוסר ההשתלמות הכלכלית שלה. מהצבא, הייתי אמור לקבל ארבעים אלף שקל כדי לשלם את השכר לימוד, אבל אף אחד לא טרח להסביר לי כמה כסף אני הולך לפספס פה. רמז - הרבה. כשמהנדס מחשבים יוצא לשוק, הוא מקבל משהו בין 12 ל16 אלף בחודש. כשעתודאי להנדסת מחשבים יוצא לצבא, הוא מקבל 700 שקל בחובה. תעשו הפרש, תכפילו ב36 חודשי חובה, ותגלו כמה הצבא תכנן לדפוק אותי. רק אל תספרו לי, זה מבאס ואני מעדיף לחיות בהכחשה. אבל זה רק משתפר. מהנדס שכזה, אחרי 3 שנות ניסיון בחוץ, מקבל החל מ20 אלף, והשמיים הם הגבול. בקבע לעומת זאת, תכננו לתת לי 7000. שוב הפרש, שוב להכפיל ב36 חודשי קבע, וה40 אלף שקיבלתי בהתחלה נשמעים כמו בדיחה גרועה. מהנדסים בתאילנד מרוויחים יותר, ועד כמה שידוע לי עדיין משלמים להם בבוטנים.

אבל כסף זה לא הכל בחיים, וכמובן שיש הרבה סיפוק בלתרום למדינה ולעשות שירות איכותי, משמעותי, וכל שקר אחר שנגמר ב-י'. מזל שהצבא חוסך מאנשים כמוני את הדילמה המוסרית, ומוודא שהשירות של העתודאי יהיה איכותי בערך כמו טסט בירכא. אין ספור מקרים התגלו, של מהנדסים מצטיינים שמצאו את עצמם מתקנים מכשירי רדיו במקרה הטוב, כותבים מצגות איך לתקן רדיו במקרה הפחות טוב, ומשחקים סוליטר כל השירות במקרה הנפוץ. זה הזמן לספר סיפור אמיתי. לפני כמה שבועות, בני המחזור שלי זומנו לעשות אבטשים בזמן חופשת הקיץ. קצת מעלה תהיות למה אין מישהו אחר שיעשה את אותם אבטשים חוץ מאנשים שהדבר היחיד שהם יודעים לשמור עליו זה ממוצע אקדמי תקין, אבל נזרום. אותם אנשים קיבלו זימון לתל השומר, ומשם היו צריכים לקחת אותם אוטובוסים לחור התורן כדי שיוכלו להגן בחירוף נפש על שני בתים וגינה מפני השיעמום המאיים ששורר במקום. אבל, כנראה שזה עסק מסובך מדי לחשב כמה צווים נשלחו לאותו היום, וכמה מקומות ישיבה יש באוטובוסים שזימנו, ומסתבר שכמות נכבדת של עתודאים מצאו עצמם משוחררים לביתם כי אין להם תחבורה. עכשיו איך רוצים שארגון, שלא יכול להשוות בין מספר הצווים שהוא שלח למספר המקומות באוטובוסים שהוא הזמין לאותו יום, ינבא בזמן הגיוס של אותם אנשים כמה מהנדסים הוא יצטרך עוד 4 שנים, כמה עתודאים יפרשו בדרך וכמה אנשים צריך לצרף לתוכנית כל שנה? רמז - הוא לא יכול.

אז בתכלס קורים שני דברים. הדבר הפחות נפוץ, הוא שהצבא טעה בחישובים ובתום ה-4 שנים מסתבר שלצבא אין מספיק אקדמיים שלמדו X לכל צרכיו, והמשמעות היא שבן אדם שלמד Y ימצא את עצמו מתעסק בתחום לא ממש שלו. אין משהו יותר מספק מלסיים תואר בכלכלה ולגלות שאתה אחראי לוגיסטיקה (ארגון סדוויצ'ים) לבסיס נידח על הגבול עם מצרים. המקרה השני והיותר נפוץ, הוא שהצבא טעה בחישובים ולקח יותר מדי ספייר, ויש לו פי 4 יותר מהנסים מאשר הוא צריך. וזה אומר שאתה מהנדס X, אבל אין ממש תפקיד שבו צריכים אותך, ואתה משחק סוליטר. ואם מישהו בכל זאת נאחז במיעוט שכן מפלס את דרכו לתפקיד שדורש ידע אקדמי הוא מתאכזב קשות. כי הצבא בקושי מפתח דברים בעצמו (האם באם 16 זה לא באמת קיצור למשה) ואת המעט שהוא כן הוא לא מפקיד בידי ילדים שרק אתמול קיבלו את התואר הראשון שלהם ובצדק. מה אם ככה עושים מהנדסים בצבא? מקבלים מפרט ארוך ומתיש של איזה משהו שקנינו מארה"ב, ומעבירים את הנקודות העיקריות שבו למפקדים שלו במצגת פאוור פוינט צבעונית.

אבל חכו, יש עוד. הקטע הכי כיפי, הוא שאתם חותמים הסכם חד צדדי. מה זה אומר? שלצבא יש את כל הכוח, ולכם יש זין. הצבא מתחייב לשבץ אתכם בתחום שלמדתם, אבל הצבא הוא הקובע הבלעדי אם מה שאתם עושים נחשב שירות במקצוע או לא. זה אומר שאתם יכולים להיות מתכנתים בוגרי תואר למדעי המחשב שמעבירים סדנאות שימוש באופיס לחיילים לפני השחרור, ומבחינת איזו פקידה בת 19 אתם אכן נוגעים במחשב במהלך השירות אז הכל פה תקין. אתם אולי יודעים יותר טוב מה צריך לעשות בוגר אוניברסיטה עם תואר במדעי המחשב, אבל אצלה נמצא הכוח, ואתם נשארים עם ה, וול, זין. הצבא יכול להשאיר אתכם לקבע, לשחרר אתכם או לתקוע אתכם מאחורי שולחן כי לאיזה סגן אלוף מאוד מחמיא שיש לו פקידה עם תואר.

אבל החלק הכי טוב מתחיל אחרי השחרור. כי מהנדס עם ניסיון של 6 שנים יכול בכיף לקבל משכורת של 5 ספרות שמתחילות בשלוש או ארבע, אבל כולם מודעים שאת ששת השנים האחרונות ביליתם בהכנת מצגות פאוור פוינט. על הניסיון שהצבא הבטיח לכם כשחתמתם על העסק צוחקים בלי בושה ובצדק, ולמען האמת ההבדל המקצועי היחיד בינכם לבין מישהו שהרגע סיים אוניברסיטה הוא שאצלו הכל עוד טרי בראש, ולכם היו 6 שנים ארוכות ומנוונות לשכוח הכל. זה השלב שבו אתם עוד רגע בני 30, בלי מקצוע, בלי כסף ועם הרבה מרמור. זה אולי השלב שבו יעניין אתכם מחקר שקובע שמבין כל טכניקות ההתאבדות, לתלייה בחבל יש את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר.

אז עוד בערך שבועיים אני כבר לא אשתייך למסגרת האטרקטיבית הזאת, ואולי הכל לטובה כי חבלים נוטים להשאיר עלי שפשופים מאוד לא נעימים. ואולי זאת רק אופטימיות אופיינית, אבל יש משהו מאוד מרגש בלעלות על מדים סוף סוף. אחרי הכל, ירוק נראה עלי טוב. וויש מי לאק.