כך תשמידו את מדינת ישראל

התכנון היה לעשות טיול מים אל ים. מחוף הים התיכון עד לכינרת, שלושה או ארבעה ימים עם כל הציוד על הגב. אני ועוד שלוש בחורות, באזורים נידחים, רחוקים מציוויליזציה, ואפילו בלי קליטה סלולרית. עד כאן זה נשמע כמו התחלה של סרט גרמני מהג'אנר הנכון.

ואז התחילו הבעיות. הראשונה, והיותר קשה לפיתרון, היא שאחת מהבחורות היא החברה שלי. כלומר לא תהיה לא אורגיה, לא שלישיה ולא שום דבר בסגנון. בלב כבד השארתי את הקונדומים בבית, וניסיתי להתנחם בחצי הכוס המלאה. התיק גב שלי יהיה יותר קל באיזה חצי גרם. לא כל כך הצלחתי להתנחם. אבל ים אל ים זה דבר נחמד בין אם זה כולל אורגיות ובין אם לאו, אז לקחתי את עצמי בידיים וארזתי תיק. אבא שלי, מטפס הרים חובבן והרפתקן לא קטן שהשלים עשרות טרקים בחייו, צחק על זה שלא נצליח לסיים. כמה שאני שונא כשאבא שלי צודק, למרות שאז המחשבה הזאת לא הטרידה אותי. סה"כ כמה ימים, זה פוש אחרון עוד לפני שמתחילים, איך אפשר לא לסיים? אז הנה איך עשינו את זה שלב אחרי שלב:

יום שלישי, התארגנות והגעה למקום. התכנון היה לקום בעשר אבל כבר אז התפקששו התכנונים. בשמונה בבוקר אמא מצלצלת כדי לשאול על איזה משהו טיפשי. לא זוכר על מה בדיוק, כי עדיין ישנתי בזמן שעניתי לה, אבל כנראה שזה היה טיפשי כי לא הטרידו אותי בנושא מאז. אני מסתכל על השעון, מתבאס, ומחליט לקום בכל זאת. אני אתחיל את היום מוקדם יותר, ואולי אני לא יאחר, כי את הלו"ז תכננתי מנקודת הנחה שהאוטובוס יסע על 150 קמ"ש והם לא נוטים לעשות את זה בדר"כ. עד 10 התיק היה ארוז, וזה הזמן לטפוח לעצמי על השכם ולציין שחשבתי על כל דבר שאני עלול להזדקק לו חוץ מדבר אחד קטנטן. אבל לזה אני עוד אחזור. עליתי על אוטובוס לכיוון חיפה, ובאחת עשרה ומשהו כבר נפגשתי עם החברה. לא היה לה תיק גדול מספיק, ככה שהבאתי איתי תיק נוסף, ורק כשהגעתי היא יכלה להתחיל להתארגן. מה שהיה מושלם, כי אני ניצלתי את הזמן בשביל לישון.

אחרי שהיא העירה אותי והכנסנו את אחרוני הדברים לתיק, יצאנו לכיוון האוטובוס. אגב יצאנו באיחור, כי היא התעקשה להסתרק (מי מסתרק לפני 4 ימים בשטח?! למה?) אבל למזלנו האוטובוס איחר עוד יותר מאיתנו. מצד שני, זה לא כל כך משנה מי איחר יותר, כי ככה או ככה זה אומר שאת הרכבת פספסנו, ככה שאת יסמין, הבחורה השלישית בצוות שתעלה בתחנה של מוצקין, נפגוש כבר רק בנהריה. ליתר ביטחון קפצנו לתחנת רכבת, להתעניין אם הרכבת לא מאחרת גם כן, וכשהסתבר שאכן פספסנו אותה הלכנו לחפש אוטובוס. אני מדבר לי בטלפון עם רותי, הצלע הרביעית, שמנסה להתעדכן במיקומנו, ופולינה, היא היא החברה, שני מקומות לפני בתור מנסה לקנות לנו כרטיסים. הדגש הוא על מנסה, כי מסיבה שבאמת שנשגבת מבינתי היא לא הצליחה. "הנהג לא מוכן לתת לי כרטיס" היא אומרת בייאוש. היא רצתה לקנות הלוך ושוב ולנקב אותו מיד עלי, כי את האוטובוס חזרה תכננו לקחת מאזור הכינרת. הנהג מסרב להוציא הלוך ושוב, ואולי הוא צודק, כי אני לא בטוח שהסידור הזה מאושר בתקנות של אגד, למרות שנראה לי קצת חשוד שהוא ניחש את כוונותיה. "אז תקני שני כרטיסים" אני אומר ומנסה לחזור לפלאפון. אופטימי מצידי. "הוא לא נותן לי" באה תשובה שתפסה אותי לא מוכן. מה זאת אומרת הוא לא נותן לך? הוא נהג אוטובוס ואת רוצה כרטיס, זה יותר טבעי משתי זברות מזדיינות בנשיונל ג'יאוגרפיק. "אז תקני כרטיס, ועוד כרטיס" אמרתי, מתפלל שהיא תרגיש את הזלזול מהטון של הדברים. אחרי דברים כאלה אני באמת שלא יכול שלא לצחוק לכל מיני בחורות בפנים כשהן רוצות שאני אראה בהן יצור תבוני ואינטלגנטי ולא סתם אובייקט מיני. היא לבשה הבעת פנים מאוד מיואשת, ואני נאלצתי לנתק לרותי בברוטליות ולהסתובב לנהג. "שני כרטיסים לנהריה" ביקשתי, והרגשתי כמו בפעילות קהילתית. "אתם רוצים הלוך ושוב?"

הגענו לנהריה, ושם אספו אותנו רותי ויסמין. "נכון שאנחנו עוצרים בקניון?" שאלתי ותמונה של דאבל מק רויאל ריחפה ברחבי הראש שלי. היא עדיין מרחפת שם, זין נעצור. הגענו לבית של רותי, ואחרי ארוחה קלילה עלינו לעשות רשימה של האוכל שצריך לקנות. שימורי בשר היו כבר עלינו, כמו גם כמה שימורי טונה, ועוד כמה דברים נוספים שבזזנו מהבית של רותי. זה גם המקום לציין שסחבנו איתנו כיכר לחם מחיפה, כי זה לחם שפולינה מאוד אהבה, והיא נורא פחדה שהוא לא יהיה פה בסופר. אולי זה היה סימן מובהק שהיא לא בנויה לתנאי שטח, אבל התעלמתי ממנו באלגנטיות. עמוק בפנים עדיין פינטזתי על אורגיה. קנינו ממרחים ועוד כמה דברים להכנה מהירה, עוד שתי כיכרות לחם, והכל בינתיים התקדם לפי התוכנית. חזרנו לרותי, ארזנו סופית את התיקים, והורדנו אותם מהחדר שלה שבקומה למעלה לסלון. הבנות שמחו שהן הצליחו להוריד את התיק במורד כל המדרגות, ואני התעלמתי באלגנטיות גם מהרמז השני.

אמא של רותי הסיעה אותנו לחוף הים, צפונית מנהריה, ואנחנו התארגנו ללילה. לפני השינה שיחקנו קצת קלפים, בלי קפה כי צריך לישון ובלי נרגילה כי זה מזיק לבריאות. כאילו בלי נרגילה לכולם חוץ מלפולינה ולי. מספר משחקים ספורים של דוראק ופרשנו. רותי ויסמין השחילו את עצמן בקלילות לשקי השינה, ואני ופולינה התחלנו את המאבק הארוך בשלנו. מסתבר שלהיכנס שני אנשים לשק"ש אחד זה יותר קשה משזכרתי. כולם נרדמו, או לפחות העמידו פנים שזה מה שהם עשו, ואני התחלתי למשש. "די, מחר יום ארוך ואני רוצה לנוח" הייתה התגובה שזכיתי לה. מזל שאני לא בן אדם שמוותר. הורדתי את היד מאזור הרגל שלה ומיקמתי אותה מחדש על התחת. אחרי כמה דקות היא הודיעה לי שהיא באמת רוצה לישון וממש מופתעת מזה שאני לא. מתוקה, סבבה שחשוך והכל, אבל השעון הביולוגי שלי לא יודע את זה. מבחינתו עכשיו רק עשר בערב ואין הרבה דברים בעולם שיגרמו לי להירדם. החלטנו שהיא תלך לישון ואני אלך לשוטט על חוף הים ולעשן למוות. ריססתי על עצמי חומר דוחה יתושים והדלקתי סיגריה. שתי שאיפות והיא קוראת לי לחזור. היא מבטיחה להרדים אותי, באותה דרך ישנה וטובה שמאפשרת להרדים כל גבר בלי קשר למקום או לסיטואציה. עד שאני מסיים את הסיגריה אני מרסס על עצמי חומר דוחה יתושים שוב, ליתר ביטחון.

לא קל לזוז בשק"ש כשיש בו עוד בן אדם, וכל תנועה צריכה להיות בתיאום מושלם עם הבן אדם השני. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל למרבה הצער היא לא יכלה לפסק רגליים בתוך השק שינה, ואם היא לא הייתה רטובה באמת שאני לא יודע מה הייתי עושה. זאת הייתה משימה לא קלה למצוא תנוחה נוחה לשנינו, אבל לשם שינוי זאת הייתה משימה משתלמת. יש משהו מאוד נחמד בסקס מתחת לכוכבים. כלומר היה משהו נחמד, עד שהתחיל להיתפס לי הצוואר, והחלטתי שהכוכבים יהיו שם בין אם אני אסתכל עליהם ובין אם לא. גמרנו ומשם אני לא יודע מה קרה. תוך חצי דקה אין עם מי לדבר, אני כבר שקוע בשינה עמוקה. אני זוכר בטישטוש שבאמצע הלילה קמתי, התלבשתי ועברתי לשק שלי. ככה נגמר דיי זירו.

יום רביעי, דיי וואן. קמנו בחמש בבוקר, עשינו קפה ותה, וארזנו את השקי שינה. מצחיק שכולם זכו בעקיצה לבן אדם, ואני שהייתי כמעט היחיד שריסס את עצמו התעוררתי עם יותר מתריסר עקיצות. זה הזמן לחזור לדבר האחד ששכחתי להביא מהבית. ג'ל נגד עקיצות. אחלה. בשש וארבעים אם אני לא טועה, התחלנו לצעוד. הכל היה טובה ויפה, עד שהגענו להתפצלות שבה היינו אמורים לבחור בין דרך קצרה שכוללת עליה, ודרך טיפה יותר ארוכה אבל במישור. בדיעבד, כולנו מסכימים שהדרך הטיפה יותר ארוכה היא בחירה יותר טובה. בטיול עצמו כמובן שאמרנו שנזרום עם העליה. עשינו את העליה עם כמה עצירות, והתחלנו לחפש את השביל עיזים שאמור להביא אותנו לתחילת המסלול המסומן. אני עדיין מחפש את השביל עיזים הזה. בגלל שכאמור לא מצאנו כלום, נאלצנו לעשות עיקוף לא קטן בכלל, וכשמצאנו דרך כלשהי הסתבר שהיא גם החזירה אותנו קצת אחורה. בסוף יצא שעשינו גם יותר מרחק, וגם עליה. פולינה טוענת עד עכשיו שהפנייה הלא נכונה הזאת והעליה זה מה שהכשיל אותה. מותק, פשוט קשה לך עם טיפוסים, אם לא היית מתעייפת בעליה הזאת, היית מתעייפת בעליה הבאה, ובתכנון היה את כל הר מירון.

הלכנו עוד כמה זמן, והעייפות נתנה את אותותיה. מהר מאוד עשינו כל כך הרבה הפסקות, שלפעמים חשבתי תוך כדי הפסקה שאני עוד יכול לראות את המקום הקודם שבו עצרנו. יסמין הייתה הראשונה שנשברה ואמרה שהיא חושבת שהיא לא תמשיך מעבר להיום. הסתכלתי על פולינה והיה לי ברור שהיא חושבת אותו דבר, פשוט לא נעים לה להגיד. עוד הליכה קצרה והודינו בעובדות. שתיהן פורשות בהקדם, והבחירה הייתה בין לסיים את המסלול עם רותי או לקפל את הבסטה ולעשות פרישה קולקטיבית. מצד אחד ממש לא רציתי לאכזב את רותי, שתכננה את הטיול כמה חודשים, לקחה בשבילו ימי חופש מהצבא, וממש חיכתה לו. מצד שני, חברה שלי הייתה מאוד מפורקת במובן המילולי של המילה, והייתי צריך לשחד אותה עם הבטחות לג'קוזי כשנחזור רק כדי שהיא תמשיך ללכת. לא רציתי לתת לה לחזור במצב כזה לבד, והחלטתי שכמה שלא נעים, זאת הרי לא אשמתי שאנחנו פורשים. אני יכולתי להמשיך. זה אגב המקום לציין לטובה את רותי, שלמרות שהייתה עם ברך קצת דפוקה הלכה כמו גדולה, הייתה היחידה שלא הייתי צריך לעזור לה אף פעם להרים את התיק ומעולם לא יזמה הפסקה.

ברגע נדיר שבו צץ פס קליטה בודד באחד הפלאפונים הזמנו פינוי לנקודה הקרובה ביותר שיש בה גישה לרכב, ואת שאר המסלול עשינו כשמטרה חדשה עומדת לנגד עיננו. מקלחת. אבא של רותי אסף אותנו אליה, עשינו חלוקה מחדש של הדברים לפי בעלות מקורית, ואבא של יסמין הקפיץ אותנו ללב המפרץ. בדרך, הוא הסביר ליסמין כמה שהיינו בסדר גמור וכמה שעברנו מרחק מרשים (מה שאגב נכון), וכמה שלקחנו איתנו ציוד מיותר. דאודורנט היה מיותר, כי גם ככה כולנו נסריח. המברשת שיניים הייתה מיותרת, כי גם ככה אנחנו יוצאים לטייל ולא להתנשק (עם כל הצער שבדבר). אפילו האוכל (!!) היה מיותר ברובו, וזה למרות שלקחנו ממש מעט. היינו, מסתבר, צריכים לקחת גושי סוכר ולמצוץ אותם בשביל אנרגיה. חלבונים זה אומנם חשוב, אבל אפשר להשלים אותם אחרי שחוזרים הבייתה. אני לא רוצה לדעת מה הוא היה אומר אם היה שומע שלקחתי רדיו ונרגילה, מצד שני לי לא הייתה בעיה עם המשקל, אז בסדר.

מוסר השכל? אם אתם מחפשים אורגיה, תצאו לחופשה בבית מלון, טיול שטח תעשו בלי בחורות.