רסיסי הלב

כן אני מודה, אני מתגעגעת אלייך.

חשבתי שזה עבר, שמחקתי את התקופה המדהימה

בעברה עליי במשך חיי, רציתי לשכוח כדי להוציא

אותך מליבי, כדי שהרסיסים יתחברו בחזרה.

הצלחתי לזמן מה, מו עט חייבת לציין אך הצלחתי.

ועכשיו אתה חוזר, אני לא שולטת בזה אני פשוט אוהבת אותך.

אני מתגעגת לחיוך שלך, אהובי.

אני מתגעגעת לעינייך הכחולות

אשר גורמות לי לחחיך, מתוק שלי.

להריח את הריח הטוב שתמיד נודף ממך, יקירי.

לנשיקות המתוקות שלך, אהובי.

אני מתגעגעת לעובדה שכשאני הולכת יש מישהו שחושב

עליי, ואוהב אותי.

אני מתגעגעת, אני לא רוצה לתת לך ללכת ממני,

אני רוצה שתחזור, אני צריכה אותך.

אני פשוט... מתגעגעת.

והנה זה מתחיל לו מחדש,

הדף הלבן והריק הזה שעוד כמספר דקות

יתמלא בעשרות אותיות קטנות ושחורות אשר ימלאו

את כל תכולת הדף.

את עצמי לא אוכל לתאר, אני פשוט לא יודעת עד כמה אני

באמת מכירה את עצמי בכך שאוכל גם לכתוב על כך.

בכל אופן, הגעתי לכאן כי לפרוק, להוצי א מעצמי מה שאני

לא יכולה לספר כאשר יודעים את זהותי.

בכל אופן אני חושבת שכבר התמכרתי בכך שאני פותחת

המון בלוגים אנונימים בהם אני חושבת שאני עצמי אבל בעצם

את מנסה לחקות ולנסות להיות כאחרים. הגיע הזמן לשים לכך סוף.

כאן נפתח מצידי דף חדש, בהצלחה ילדה בהצלחה.