רגשותיי בתוך סיפור...

שלום [:

יש לי כבר 3 סיפורים שמורים [שלא סיימתי עדיין] בוורד, אבל לא במחשב הזה אז.........

לכן אני מתחילה סיפור חדש.

אז הבאתי לכאן הקדמה [=

בסך הכל, הסיפור מספר על ילדה קצת שונה, שחייה השתנתו מעל ומעבר בהיותה תלמידת תיכון.

זהו יום חמים ונעים בהחלט, הראשון לספטמבר.

ילדה קטנה יפייפיה, כל חייה לפניה.

עם שמלה וורודה, סוכריה צבעונית, וחיוך גדול על הפנים, הולכת ליומה הראשון בבית- הספר.

לצדה הולכת אמה, הלחוצה והעצבנית.

שמתעצבנת אף יותר מהשאלות הרבות שבתה הקטנה לא מפסיקה לשאול.

"אמא..."- עוד שאלה צצה במוחה הקטן של הילדה.

"מה אלינור?"

"ראיתי בטלוויזיה, בסרט, בן ובת מתנשקים"- צחקקה ומיד המשיכה- "אני גם אתנשק עם בן בבית- הספר?"

הילדה הביטה בסקרנות באמא, שהייתה המומה משאלתה של בתה בת השש.

אך מהר מאוד השוק נעלם כלא היה, ופניה של מריה- אמה, נהפכו להיות אדומות וזועמות מכעס.

"אלינור מרלין דב!"- אמרה בקול רם כזה, שאלינור הקטנה התקפלה.

"לעולם אל תשאלי אותי שאלות כאלה יותר! אני אוסרת עלייך לדבר עם בנים!"- מריה לקחה את ידה הקטנה של אלינור והובילה אותה לכניסה של הבית- ספר.

6 שנים, 9 חודשים ו28 ימים לאחר מכן...

נשמעה מוזיקה חזקה ורועשת מחדרה של אלינור. מוזיקת רוק.

ואמה לא איחרה להעיר.

"אלינור מרלין דב!"- צעקה מהמטבח ואלינור שמעה טוב מאוד-"תכבי את הרעש הזה מיד!"

'אוי לא!'- חשבה אלינור ומיהרה לכבות את המוזיקה.

ידעה שאם תפעל אחרת, עונש חמור יפול עליה.

היא גם ידעה שאמה קוראת לה 'אלינור מרלין דב' רק כשהמצב רע מאוד, והיא עצבנית.

אלינור גרה כבר 12 שנה בחיפה.

ביחד עם אמה-מריה, אחיה הקטן-נגה, בן שנתיים, ואחותה הגדולה ממנה בשנה-כרמל.

מריה הייתה יותר מדי עסוקה בעבודתה והדייטים הלא נפסקים שלה, אז רוב הזמן לא נמצאה בבית.

אך כשהייתה בבית, תמיד הייתה עצבנית ולא הראתה שום חיבה כלפי אלינור, בניגוד לאחותה כרמל- שאהבה יותר מכל.

תמיד רצתה שאלינור תהיה כמו אחותה.

את אחיה אהבה, למרות שהוא אהב כמובן את כרמל יותר. כרמל תמיד אהבה לשחק איתו לראות איתו את התוכניות בערוץ 'הופ'.

אילו לאלינור לא היה זמן וכוח לאחיה, לכן תמיד סירבה לו כשביקש תשומת לב. תמיד ידעה שקיבלה את הרשעות מאמה, ועל כך הצטערה.

אחותה כרמל הייתה ההפך הגמור מאלינור, לכן אף פעם לא הביאו חיבה אחת כלפי השניה.

הוריה של אלינור התגרשו כאשר הייתה בת 10.

זה הכה בה חזק. עד כדי כך שהשתנתה מקצה לקצה.

היא התחילה להתרחק מכל ה'שפוטות' שלה, וגם מחברתיה.

החלה יותר להתבודד ולשמוע מוזיקת רוק שאהבה.

לאט לאט הבגדים שנותרו בארונה היו בצבע שחור.

כל חברתיה התרחקו ממנה, חוץ מאחת, שללא ספק חברה אמיתית מאז שהגיעה לבית-הספר. שמה רון.

עם הזמן אלינור קיבלה את הכינוי- 'פריקית', שהדביקו לה ילדי השכבה, אבל היא לא התנגדה.

אביה עבר לתל-אביב לאחר הגירושין, ואלינור ואחיה נהגו לבקר אצלו המון.

את יופייה ירשה מאביה. שום חלק קטן בגופה לא היה דומה לשל אמה.

אהבה? בכל ששת השנים שלה בבית-הספר, לא התאהבה אפילו פעם אחת.

'אלינור מרלין דב! לעולם אל תשאלי אותי שאלות כאלה יותר! אני אוסרת עלייך לדבר עם בנים!'- תמיד זכרה את מילותיה.

כמו כישוף שהטילה מריה על אלינור- היא אף פעם לא שאלה שאלות יותר. וגם אף פעם לא דיברה עם בנים.

היה יכול בן כלשהו רק לפנות אליה, היא ישר הייתה בורחת מהמקום.

את הבית- הספר תמיד שנאה, ובשנתה האחרונה, רק ספרה את הימים כדי לעזוב אותו.

והנה מחרתיים, זה קורה. סוף סוף.

"אלינור! יש לך טלפון"- צעקה מריה מהקומת הקרקע של הבית.

אלינור ירדה מהר במדרגות ורצה אל הטלפון.

"הלו!"- אמרה בהתרגשות.

"היי ילדונת"- אלינור לא הופתעה לשמע הקול העליז של חברתה היחידה- רון.

"היי רון"-חייכה.

"מה את מחייכת?! זה לא ששחר עוז התקשר אלייך עכשיו או משהו"-שחר היה הילד הכי 'מקובל' בשכבה. כל הבנות רצו אותו. ברור, שום שכבת גיל לא יכולה להסתדר בלי איזה יפיוף של השכבה. זה היה נורא פתטי בעיניי אלינור, ורון ידעה זאת. היא סתם צחקה.

"מצחיק, רון! מה רצית?"

"סתם, לאחל לך בהצלחה! מחר מופע! מסיבת סיום! את קולטת שסיימנו יסודי כבר?"- היה מובן לפי קולה שהיא מתרגשת.

"אוח, המופע המעצבן הזה, אל תזכירי לי אותו בכלל"- נאנחה. היא שנאה להופיע, והכי שנאה שהכריחו אותה להופיע.

"אבל בכל מקרה, תודה רון! גם לך המון בהצלחה!"- הן נפרדו לשלום וניתקו.

כעבור שלוש שנים...

"דיי י'שרמוטה"- צחקה אלינור בקול רם. ספק מהדיגדוגים הבלתי פוסקים של רון, ספק מכמות האלכוהול העצומה ששתתה.

"דיי אתן משגעות אותי!"- אמר דן.

"בחייך דן! סיימנו ט' י'דפוק! אתה לא יכול להניח לרגע את מגזין 'לאישה' ולהנות איתנו?!"- אמרה רון בעצבנות קלה, והפסיקה לדגדג את אלינור.

"נכון"- נכנסה אלינור לשיחה ומיד לאחר מכן גיהקה.

אלינור הייתה בביתה של רון, הן עשו מסיבת 'פיג'מות' כמו שתמיד נהגו לקרוא ל- השתכרות,דיגדוגים וריכולים מתחת לשמיכה במשותף עם רן הידיד הכי טוב שלהן.

הפעם, אלינור,רון ודן רצו לחגוג את סיום הלימודים.

אלינור התבגרה, ונהפכה לנערה שאוטוטו עולה לתיכון.

היא לא עברה שינוי גדול, כמובן התפתחה, כמו כל נערה בגילה. היא עשתה שלוש פסים בשיערה הבלונדיני בצבעים- ירוק, כחול ואדום, וחידשה אותם כאשר ירדו.

הספיקה לעשות שני עגילים- באף ובשפה.

לבית-ספר תמיד נהגה לשים המון עיפרון שחור מסביב לעיניים,וללבוש תמיד שחור.

בחטיבה לא השתנה כלום, כולם התייחסו אליה בידיוק כמו ביסודי, וחברתה היחידה הייתה רון.

היא התחברה גם עם דן, רק בגלל שהיה הומו מצחיק שכיף היה להיות איתו.

היחסים עם אמה ואחותה לא השתנו כלל, רק שכרמל ככל השתבגרה נהייתה עוד יותר פרחה ומגעילה ממה שהייתה בעבר.

אחייה הקטן התבגר גם, ונהיה יותר נחמד אליה. עם השנים הוא פיתח יותר חיבה כלפי אלינור מאשר כלפי כרמל.

אביה נשאר כמו שהוא, רק שכמובן הזדקן ונהיה יותר חייכני ונדיב מפעם.

וכך בעצם חייה של אלינור התנהלו.

אבל אז היה צריך לעלות לתיכון. התיכון שהפחיד אותה פחד מוות, שחדר לעצמות.

חודשיים אחריי...

אלינור ורון עמדו מול השער של התיכון שלהן. למזלן, התקבלו לאותו התיכון ושובצו באותה הכיתה.

"רון? הנה זה בא. את מפחדת?"- שאלה אלינור, והחזיקה חזק בידה של רון.

"יותר ממה שאת חושבת, אחותי"- אמרה והסתכלה עליה במבט מפוחד.

זאת הייתה רק ההקדמה.

אז בבקשה תחסכו ממני את הביקורות העלובות שלכם, בנסיון להעליב [מה שלא יילך].

אם אתם נותנים ביקורת, אז לפחות שתהיה לעיניין עם הסברים.

אני מקווה שאהבתם

תגיבו בבקשה!

או תוסיפו מסר.

אפילו סתם איזה קישקוש חחח.

עריכה- 18.7.08-17:40

מכירים את זה שאתם כותבים משהו ארוך, משקיעים שעתיים ואז יש הפסקת חשמל? : \

נתחיל מחדש. קצת באיחור יגיע הפרק.

אנונימית. עוד אחת.