רגשותיי בתוך סיפור...

"שלוש, ארבע ו..."- אמרו ביחד הבנות ונכנסו לבניין שהיה מלא בילדים מתרוצצים ממקום למקום.

אלינור דמיינה את כניסתה לבית- הספר החדש לגמרי אחרת.

כמו בסרטים היא נכנסת לבדה, לבושה שחור, עם מבט של אחת לא מתעניינת בעיניים, והשיער המוזר. כל המבטים מופנים אליה.

צחקוקים נשמעים מכל עבר...

צחוק חזק ומושך תשומת לב נשמע מחבורת בנות לבושות בחצאיות קצרצרות וחולצות חושפניות בצבע וורוד.

אחת מהן פונה אל השניה, הדומה לה- "מה זה היצור האומלל הזה שנכנס כרגע לבית-ספר?!"- אומרת בקול מתנשא, וכמובן שאלינור שומעת.

"לא יודעת"- מצחקקת השניה.

אלינור מגלגלת את עינייה וממשיכה בדרכה, מלוווה בעוד כמה ציחקוקים.

אך המציאות, היא לא סרט. הדבר קרה לגמרי אחרת.

כשנכנסו רון ואלינור, רק מבט או שניים הופנה אליהם.

כל אחד היה שקוע בעיסוקיו ולא הבחין בשתי הנערות שנכנסו.

אלינור מאוד התרגשה. היא כל כך פחדה שהיחס אליה לא יישתנה גם בתיכון.

כל כך רצתה להיות כמו כולם. שלא ידחו אותה בגלל המראה, או המוזיקה השונה שהיא מתחברת אליה.

רצתה לקבל תשומת לב, רצתה שיאהבו אותה.

הבנות עלו במדרגות לקומה השניה של הבניין, איפה שהתייצבה כיתתן- י'5.

עם כל צעד, ליבה של אלינור פעם בחוזקה ומהירות רבה יותר.

אילו רון? ידעה שתסתדר מצויין בכל מצב שאי-פעם תכנס אליו. היא הייתה תמיד חברותית, מצחיקה וחמודה, ולמצוא חברים חדשים, לא ביודיוק הייתה אחת הבעיות שלה.

דבר אחר הטריד אותה. דבר שהסתירה כבר יותר מדי.

פחדה שיום אחד יפרוץ החוצה, או יקרה לה שוב. הסבל הבלתי נשכח הזה.

כשהיו בפתח הדלת, רון צעקה- "אוי, תראי, הנה לימור!".

רון רצה אל חברתה, ואלינור התיישבה על-יד שולחן פנוי בסוף הכיתה.

היא הסתכלה על כמה אנשים שישבו ודיברו ביניהם. הם נראו כל כך מאושרים, כל כך מגובשים. כאב לה לראות אותם. ליבה התכווץ, והיא רק עצרה את הדמעות.

'למה לי לא מגיע להיות כמוהם עכשיו?'- חשבה בעצב, החביאה את ראשה בין ידיה הלבנות, וחיכתה לתחילת השיעור.

איש מבוגר, ממבט ראשון היה נראה בן 40 או אפילו 50.

הוא שם את חפציו על שולחן של המורה, וחייך חיוך רחב אל הכיתה הרעשנית.

"שלום, שמי שמעון"- הציג את עצמו- "אני המחנך שלכם לאורך שלושת השנים הבאות"

כמו כל תחילת שנה, בכל בתי הספר, המחנך דיבר על הבית-הספר והשנה הקרובה.

הוא רשם את המקצועות שילמדו לאורך כל השבוע, והחליט לעשות היכרות בין התלמידים.

כל תלמיד אמר בתורו את שמו ואת התחביבים שלו.

שמעון חשב, שזה נורא נחמד.

רק שאלינור לא חשבה כך.

"אני שני כהן, בת 16, אוהבת לעשות קניות בלי סוף"- אמרה אחת הבנות, וציחקקה עם חברתה שישבה לידה.

אלינור גלגלה עיניים.

'מה כזה כיף ב"לעשות קניות בלי סוף"?!'- חשבה.

"אני דור מַן, בן 16, אוהב בנות"- כל הכיתה צחקה, והוא הוציא מעצמו חיוך מרוצה.

"אני רון גבאי, בת 15 וחצי, אוהבת לצייר"- רון הייתה מוכשרת בציור.

מכיתה א' היא ציירה מדהים.

תמיד שונה, מיוחד ומקורי. בכל ציור שציירה, הכניסה חלק מליבה.

'אוי לא. הנה מגיע תורי. מה אני עושה, מה אני עושה?!'

אלינור קיצצה את ציפורניה בלחץ.

"אני לימור שנקר, בת 15 וחצי, אוהבת לרקוד"- אמרה חברה של לימור, שישבה בידיוק שולחן אחד לפני אלינור.

'אוקי. הנה הגיע תורי'

"אמ...אני..."- התחילה לגמגם.

"נו מה, את לא זוכרת את השם שלך?!"- אמרה שני, ועבר גל של צחוק בכיתה. אלינור הסמיקה, ונלחצה אף יותר.

"אני אלינו..."- היא התחילה לומר, אך הדלת נפתחה בחדות, ובמהירות נכנס לכיתה נער מתנשף.

הוא היה לבוש בבגדים זרוקים - ג'ינס משופשף, חולצה גדולה ושיער בלונדיני פרוע, עם פוני קטן לצד.

"סליחה על האיחור שמעון"- פנה אל המחנך.

'רגע, הוא לא אמור להיות חדש פה? מאיפה הוא יודע את השם של המורה?'

"זה בסדר תום, התיישב"- ענה לו שמעון, ואז פנה אל אלינור- "עצרנו בך ילדה. מה שמך, ומה את אוהבת לעשות?"

אלינור לא התייחסה. היא גם לא הקשיבה לדברי שמעון.

היא רק נעצה עיניים בנער שנכנס.

'הוא כזה חמוד...והוא בא להתיישב...'

"לידי?!"- צעקה, וסתמה את פיה במהירות עם הידיים.