רגשותיי בתוך סיפור...

הנער הסתכל על אלינור במבט מזלזל ומבוהל, והתיישב ליד ילד שישב שולחן לידה.

'פאדיחה...'- חשבה אלינור והסמיקה.

"עכשיו גברת מרלין דב, האם תוכלי סוף סוף להגיד את שמך ותחביבייך?"- שאל שמעון. שמעו בקולו שהתחיל להתעצבן.

"כן בטח. שמי אלינור, ואני אוהבת מוזיקת רוק"- אמרה. ושמחה שהיא עברה את זה סוף סוף.

"אף פעם לא ידעתי, ש'מוזיקת רוק', היא אכן תחביב. אין לך תחביבים? משהו שאת אוהבת לעשות?"- שאל שמעון.

'אוף, מה הוא נדבק אליי הזקן הזה"

"אמ... לא"- אמרה בשקט.

"טוב נעבור הלאה. תום, תורך."

"אני תום חיי, אוהב את הגיטרה שלי"- אמר הנער, שהקסים את אלינור כל כך...

-

עברו שעתיים רצופות עם המחנך שמעון, ואז היה צלצול, שבישר שמתחילה ההפסקה.

אלינור קמה ממקומה ויצאה לבדה מהכיתה.

"יש לך בעיות איתי ילדה?"- שאל קול מאחוריה.

היא הסתובבה וראתה שתום בוהה בה, ומבט כועס בעיניו.

"סליחה?"- שאלה, מופתעת.

"הבנתי שלא כל כך רצית שאני אתיישב לידך היום בשיעור"- אמר, מעוצבן.

הוא התקרב אליה, קרוב מאוד, ולחש- "אז שתדעי ילדה..."

"זאת בכלל לא הייתה הכוונה שלי!"- צעק, ויצא במהירות מהכיתה מעיף את אלינור על הקיר.

דמעה קטנה זלגה מעינייה הכחולות והעצובות.

הנער היפה שהקסים אותה, כבר לא היה קיים יותר.

במקומו היה נער מתנשא ומגעיל, עוד אחד שרק רצה להעליב ולהשפיל אותה.

אחד כמו כולם.

"אלינור! את בסדר?"- רון התקרבה אליה במהירות, ולידה לימור- החברה שלה.

אלימור החלה לבכות והתיישבה על הרצפה. הדמעות השתלבו עם העיפרון השחור ששמה הבוקר, ונהפכו להיות שחורות, הן זלגו עד הסנטר שלה, ומיד נפלו על המכנס, משאירות אחריהן פס שחור על הלחיים.

רון נפלה על ברכייה וחיבקה אותה- "ראיתי מה החיה הזאת עשתה לך! אל תבכי..."- לחשה לה.

"טוב רון, אני אלך בנתיים לקפיטריה. ביי"- אמרה לימור, והסתובבה כדי ללכת.

"לא, לימור חכי לנו אנחנו באות"- אמרה רון וקמה על רגליה.

היא הרימה אותה, ושלושתן הלכו לקפיטריה הבית- ספרית.

תום נכנס לקפיטריה מעוצבן.

"תני לי קולה!"- אמר למוכרת, ולאחר דקה קיבל את הקולה שלו, והלך לשבת ליד חבריו.

"ילד! ומה עם הכסף?!"- צעקה לעברו, אך הוא התעלם.

"חצוף!"- מלמלה לעצמה, וחזרה אל עיסוקיה.

לימור, רון ואלינור נכנסו לקפיטריה ובחנו את המקום.

זה היה מקום יחסית גדול, עם כמה שולחנות עגולים, וכיסאות על ידם.

ליד הקיר היה הבר ולידו נערה צעירה- המוכרת.

"אני אלך להביא לנו משהו לשתות..."- אמרה רון בשקט.

היא הבינה שיש קרח בין אלינור ללימור. היא החליטה לנסות לשבור אותו.

"כן, דייט קולה בבקשה"- ענתה לה לימור בחיוך.

"מה לך, אלינור?"- פנה רון אל אלינור.

"לי? לי לא צריך כלום"- אמרה והלכה לאחד השולחנות הפנויים. לימור באה אחריה בלית ברירה.

"אחי, הנה המפגרת הזאת"- אמר לו עמית, והצביע על אותה הנערה שהוא צעק עליה מקודם.

'יש בעיה...'- חשב- 'אני בכלל לא חושב שהיא מפגרת'

תום נאנח והסתכל עליה מתיישבת על שולחן מרוחק.

הוא ראה את המבט העצוב והמושפל שלה...

הוא ידע שהוא פגע בה... הוא התחרט.

אך זאת הייתה הדרך היחידה, להראות לחבריו מה הוא שווה. הוא ידע שלא יעריכו אותו, אם לא ישפיל, יעליב ויצעק על אנשים.

הוא לא רצה לעשות זאת. אבל הוא היה חייב.

"כן, הטיפשה"- אמר בשקט, וצחק צחוק מזוייף.

רון חזרה לשולחן של הבנות עם שתי קולות ביד. היא התיישבה על כיסא בין לימור לאלינור שהיה פנוי.

"אז מה בנות, איך היום הראשון?"- שאלה בקולה העליז, עם חיוך מרוח על הפנים, ולגמה מהקולה שקנתה לעצמה.

לימור התחילה לדבר עם רון, על כל הילדים שפגשה היום בבית-הספר.

אלינור לא הייתה קשובה בשיחתן.

רק חשבה על תום, על איך שטעתה לגביו.

'לא נורא'- ניסתה לעודד את עצמה ללא הצלחה- 'כולם אותו הדבר. אין אחד שלא יחשוב שאת מוזרה. היית צריכה כבר להתגבר על זה מזמן..'

נשמע הצלצול, וכל הילדים שהיו בקפיטריה, קמו על רגליהם.

ביניהם הייתה אלינור, ששמחה שרק עוד שעה, ותוכל לצאת מהבית-ספר הזה.

רק יום אחד בילתה בו, וכבר שנאה אותו.

שלושתן עלו לכיתה, והתיישבו במקומן, מחכות ששמעון ייכנס.

-

אלינור נכנסה לביתה אחרי שנפרדה בכניסה מרון, שביתה היה כמה בתים אחרי ביתה של אלינור.

הבית היה שקט.

מריה הייתה בעבודה, כרמל עוד לא חזרה מהתיכון שלה, ונגה הקטן חוזר מהגן בשעה חמש.

אלינור זרקה את תיקה על רצפת החדר שלה, וירדה למטבח בשביל לחמם לעצמה את האוכל מאתמול בערב.

"תום, יאללה, אתה בא היום?"- שאל עמית.

חבורה של כחמישה בנים ישבו על חומת הבית-ספר וסיגריות בידיהם.

כמה מטרים למטה היה אחד הכבישים הראשיים והמהירים של חיפה.

"לא, אני לא יכול היום, אני צריך להיות בבית"- ענה, ולקח עוד שאכטה מהסיגריה שהגעילה אותו.

"מה זה?!"- התקרב אליו בן, קרוב קרוב, עם מבט מאיים בעיניים.

"אתה הרי לא רוצה לבלות עם הכביש את השארית הקטנה של החיים שלך?!"- עמית שם יד על תום, והוא ובן החזיקו את תום מעל לכביש.

הסגריה של תום נפלה מידו ועשתה דרך קצרה למטה.

-

אלינור דפקה על דלת ביתה בחוזקה.

השעה הייתה 3 בלילה.

ריח של סיגריות ואלכוהול נדף ממנה.

היא העבירה עוד ערב מוצלח בנוכחותיה של רון ודן, שלצערו הלך לתיכון אחר.

אמה פתחה לה את הדלת, ועליה חלוק לבן.

"איפה היית אלינור?!"- צעקה.

אלינור צעדה לאחור.

"אני.. אצל רון"- מלמלה.

"למה עישנת?! שתית?!"- צעקה בהיסטריה.

כמעט כל ערב זה קרה...

אלינור הייתה חוזרת בשעות הקטנות של הלילה, ומריה צועקת ומשתגעת.

לא היה שום דבר מיוחד שאלינור יכלה לצפות ממנו גם הערב.

כך חשבה אז...

"אלינור מרלין דב"- אמרה, הפעם יותר בשקט, וזה מה שהלחיץ את אלינור.

"שלא תעיזי להיכנס לבית הזה יותר"- אמרה, וסגרה על פניה את דלת הבית בחוזקה.