רגשותיי בתוך סיפור...

הוא התנשף במהירות, לא האמין למראה עיניו.

'רגע, זה לא חלום?!'- חשב.

-

'להרגע אלינור, אם תכנסי לפאניקה, כלום לא יעזור!'- חשבה בלחץ.

המוח ציווה לברוח במהירות ככל האפשר, והלב התחננן להשאר.

מההיאבקות הזו, רק כאב ראש תקף אותה.

-

שניהם היו המומים, חסרי כוח לדבר.

הוא עמד על המדרכה, בוהה בה בעיניים גדולות.

היא יושבת על קצה המדרכה ורק מסתכלת, ללא שום הבנה.

טיפת ההיגיון שעדיין נשארה לתום, החליטה לדבר- "תקשיבי..."

כשתום שבר את השתיקה, אלינור יצאה מהשוק, והצליחה לזוז.

-

היא רצה קדימה, ברחוב, דמעות עומדות בעינייה.

לאט לאט כוחותיה נגמרו והיא נעצרה, מתנשפת.

רק שפתאום הבינה, שאין לה לאן ללכת.

-

"מפגר, אידיוט! למה נתת לה ללכת, בלי להסביר?! היא עכשיו תספר לכולם! פאק!"- מלמל, והלך הלוך ושוב ברחוב, עם הראש מושפל למטה.

צלצול הפלאפון נשמע.

"מה?!"-ענה בעצבנות.

"תוריד את הטונים ילד!"- בן צעק מהצד השני של הקו.

תום בלע רוק.

"אני מצטער"- אמר בשקט.

"מחכה לך ליד הבית שלהם, בעוד חמש דקות!"

'הנה זה בא'- חשב.

הוא הלך בצעדים מהירים אל ביתם של משפחת מרלין דב.

-

'לאן אלך עכשיו? בבית לא יקבלו אותי, לבית-ספר – מאוחר מדי, לביתה של רון אין כניסה...'- אלינור ישבה על ספסל בפארק, אותו הספסל שליכלך את בגדיה לפני כל כך הרבה שנים.

כמובן, שעכשיו לא נשאר שום זכר לסימן שהבנות השאירו שם, אבל הזיכרון עדיין נשאר בראשה של אלינור.

"תירגעי ילדה. פשוט, תסתכלי על השלט שעל הספסל"- נזכרה במילותיו של הילד המתנשא.

אלינור תפסה את ראשה וצעקה, מקווה להוציא את כל הכאב מתוכה.

-

"מה נשמע בן אדם?"- התקרב בן אל תום ונתן לו מכה חזקה בכתף, מה שגרם לתום להתכופף.

הוא חייך חיוך מאולץ ומלמל- "בסדר..."

"הנה בא המבחן שלך"- הגיע עמית, כאילו משום מקום, וחיוך ערמומי על פניו.

שלושתם עמדו מול שער הבית, שבעצם היה המבחן של תום, בשביל להיכנס לחבורת הרחוב של בן.

-

עוד זכרונות צצו במוחה של אלינור.

"אני תום חיי, אוהב את הגיטרה שלי"

'תום... תום חיי, מה אתה עושה לי?!'- חשבה, וכאב ראש רק התגבר.

"יש לך בעיות איתי ילדה?"

"אלינור...שם יפה. שמי תום"

כמו חלקים של פאזל, הצליחה סוף סוף לחבר את הזכרונות שלה ולהבין מי זה בעצם תום...

ואז היא נזכרה בגרוע מכל.

"אני לא מאמין שאני הולך לפרוץ לביתם של האנשים הכי עשירים בכל חיפה!"

אלינור קמה מהר מהספסל ורצה לכיוון ביתה, אך לא לפני, שאוטומטית בדקה אם נשאר סימן של צבע על בגדיה.

-

בלית ברירה תום נכנס באטיות, דרך החלון, לתוך הבית.

הוא לא היה חשוך, כמו שתמיד תיאר לעצמו את הפריצה בחלומות...

אור היום חדר לתוך הבית דרך החלונות, והאיר.

"תזכור, הכספת כנראה תהיה בחדר השינה או חדר העבודה. תאמין לי, אני יודע"- נזכר בדבריו של בן.

בחשש והיסוס, תום עלה במדרגות היוקרתיות וחיפש את חדר השינה.

"יאללה בוא נגמור עם זה"- אמר לעצמו ופתח את אחת הדלתות.

-

"ותלמידים, אל תשכחו על השיעורי בית שלכם! אני רואה הכל!"- נשמע קולה הצפצפני של המורה להיסטוריה.

רון הייתה כבר מחוץ לכיתה, ולצידה לימור ודניאל.

"אוויר צח!"- צעקה דניאל, והסתכלה למעלה על התקרה.

לימור צחקקה.

"כן, ברוך השם היא גמרה עם החפירה הזאת!"- אמרה.

הבנות היו בדרכן לקפיטריה, כמו בכל הפסקה גדולה.

הן התיישבו על שולחן ריק, ולימור הלכה להזמין להן לשתות.

ההזדמנות בשביל דניאל, לא יכלה להיות טובה יותר, בשביל לדבר עם רון.

"רון? למה את ככה?"- שאלה.

רון הסתכלה עליה במבט לא מבין ושאלה- "איך ככה?"

"את מופנמת כזו.. נראה כאילו את מסתירה מאיתנו משהו.. כאילו שמשהו מטריד אותך"- הסבירה את עצמה.

רון נאנחה והחזיקה בידה של דניאל.

"הלוואי וזה היה סתם 'כאילו'... אני יותר מדי מוטרדת בזמן האחרון, דניאל"

"את רוצה לספר לי?"

"אני מאוד הייתי רוצה לספר... אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת. אני פשוט לא רוצה לדבר על זה, זה משהו שקרה לפני שנתיים, והשארתי את זה ביחד עם החטיבה, בעבר"

"את יודעת שאני כמו אחותך, את לא יכולה להסתיר את זה ממני זמן רב"

"אבל אני לא יכולה לספר את זה! זה שוב חוזר אלי! אני לא יכולה!"- צעקה, וקמה מהכיסא עם דמעות בעיניים.

'איפה אלינור כשצריכים אותה?!'- חשבה, והתיישבה על האסלה בשירותי הבנות.

-

"אוח, תמיד היה כזה קשה להיכנס לחדר שלי דרך החלון!"- דיברה לעצמה, כשעלתה על העץ, שהוביל לחלון בחדרה.

כשסוף סוף פתחה את החלון, נפלה על המיטה הרכה שלה.

כשקמה, נזכרה למה עשתה את כל הדרך עד לכאן ויצאה במהירות מהחדר.

-

"שיט, בסרטים לא ראיתי כאלה שירותים!"- פלט בטעות, כשנכנס לחדר השירותים במקום לחדר השינה.

כשיצא מהחדר שמע את קולה של אלינור, שהספיק להכיר היטב מהלילה האחרון.

"תום!"

-

אלינור התקרבה אל תום והסתכלה עליו.

"למה אתה עושה את זה?"- לחשה- "אני הרי יודעת, שאתה לא כזה. אתה לא רוצה את זה!"- הוסיפה בקול רם.

תום השפיל את מבטו. הוא נותר ללא מילים.

נזכר סוף- סוף, שזה ביתה של אלינור- הבחורה המקסימה שהכיר בלילה.

אך היה צריך להיות בטוח- "את... אלינור מרלין דב?"- הסתכל אל תוך עינייה הכחולות, קיווה לתשובה שלילית.

"כן, אני גרה פה"- שיקרה.

'טוב, אולי לא בידיוק...'- חשבה.

"אולי תסביר לי למה אתה עושה את זה?"- שאלה בעדינות שלא אופיינית לה.

"את לא תביני! אף אחד לא יבין אותי!"- אמר בקול עצבני מעט, והחל לרדת במדרגות לכיוון היציאה.

"חכה"- אמרה, ולמרבה הפלא הוא נעצר.

"מה את רוצה? הרי זה לא מה שניסית לעשות? שאני אלך?"

אלינור התקרבה אליו לאט ונעמדה מולו.

"אני רק רוצה להבין אותך.."- לחשה, וליטפה את פניו.

"כבר אמרתי לך שלא תביני"- התעצבן והתקרב לדלת היציאה אך אלינור עצרה אותו.

"אם אתה לא רוצה לספר לי, לפחות תן לי לעזור לך"- חייכה אליו חיוך קטן ועלתה במדרגות לקומה השניה של הבית, וצעקה- "תשאר במקום!"

-

לאחר כמה זמן היא חזרה, ושרשרת זהב בידה.

"קח את זה, תגיד להם שלא היה כלום בכספת, וזה הדבר היחיד שהיה שם. תגיד להם, שכנראה זה מאוד חשוב, ועולה המון כסף, אחרת זה לא היה נמצא בכספת"- היא הושיטה לתום את השרשרת, לא היה נראה שקשה לה להיפרד ממנה.

"למה את חושבת שמישהו אמר לי..."- התחיל לדבר אך אלינור קטעה אותו.

"אני יודעת שה'חברים' שלך, אמרו לך לעשות את זה, אז אל תעבוד עלי. לך, תעשה את מה שאמרתי לך"

-

הוא יצא במהירות מהחלון, כדי שלא יראה חשוד.

שם חיכו לו בן, עמית, אור ואלירן.

"נו, מה הבאת?"- שאל בן בקול עצבני.

תום הראה להם את השרשרת.

"מה זה החרא הזה?!"- צעק.

-

אלינור קפצה במקומה, כששמעה את הצעקה.

איך יצא?

אני מקווה מאוד שאהבתם.

מי שרוצה להיות בקבועים? רק שיגיד D:

1000 כניסות!

 עריכה-14.8.08-16:49

בסוף לא טסתי.

אני טסה בספטמבר . O: 

פרק היום או מחר.

עד כאן,

אנונימית