היום התחיל אצל האחות, בדיקת לחץ דם ודופק שגרתית, שהיו שניהם נמוכים מהנורמה וגרם לאחות 'להכריח' אותי להפסיק לעשות ספורט (כן, בטח...). זה לא מאד הפתיע אותי, כי תמיד כשאני באה בצום (שנמשך 14-15 שעות באותה רגע) זה ככה.

אחרי זה הלכתי לעובדת הסוציאלית, שאמרה לי שחשוב לה שאני אלך קודם לדיאטנית, כי הרבה זמן לא הייתי והיא רוה לראות מה מצבי. הלכתי, לא היה לי כבר איך להתחמק מהזוועה שאני הולכת לראות ולהראות לה. לא רק זה, גם הייתה שם אחות מתלמדת, שהייתה צריכה גם היא לראות את הזוועה. כמובן שהייתי 58.6 ק"ג. פרה, זה ידוע. היא שאלה אותי אם יש לי דחפים לאכילה, ואם לפעמים קורה שאני מרגישה שאני אוכלת גם לאחר תחושת השובע (כן- כל הזמן), אמרתי לה שלפעמים. אז היא נתנה לי פנקס למלא למהלך השבוע שבו צריך לכתוב באיזה שעה אכלתי, איפה, עם מי, מה וכמה...

וחזרתי לעובדת הסוציאלית. הכנתי את עצמי מראש לענות לה תשובות שקריות שלא משקפות את מה שעובר עלי. אני אספר לה כמה טוב לי, כמה אני כבר לא מודאגת מהמשקל שלי, ושהחיים שלי ורודים. כל כך נמאס לי לבוא לכאן כל שבוע, אני צריכה לעשות הכל כדי לשכנע אותם שאני בסדר.

היא קצת יותר חכמה ממה שחשבתי. אחרי שפעם קודמת שבאתי לשם ניסיתי למכור לה את הסיפור, זה נראה לי כאילו היא קנתה אותו. אז היא אמרה לי במילים עדינות שאני יכולה ללכת לספר את ההמצאות שלי במקום אחר, כי היא לא מאמינה לי. היא שאלה אותי באיזה מקום אני נמצאת: אם אני רוצה להחלים ולא יכולה, אם אני לא רוצה להחלים אבל רוצה לרצות את ההורים, והיא המשיכה עם רשימה ארוכה של אפשרויות. אמרתי לה שאני לא בדיוק יודעת, (כמובן ששיקרתי). היא המשיכה עם שאלות שהיה לי כל כך קשה לענות עליהם, כי לא רציתי שתדע מה עובר עלי באמת. אם אני אגיד לה זה אומר שאני רוצה להחלים. וכרגע אני לא רוצה. כרגע אני רק רוצה לרדת, זה כל מה שחשוב לי בחיים. היא אמרה מה היא חושבת שעובר עלי, היא קלעה בול- מילה במילה. הדבר שהכי כאב לי שהיא אמרה לי, הוא שלפי דעתה, כל ה'אנורקסיה' (כמו שהיא קוראת לזה- אבל אני שונאת שהיא אומרת את זה, כי אנורקסיות הן רזות, ואני שמנה..) הזאת שלי התחילה בגלל כל הכעס והתסכול שלי עם היחסים עם אמא, ובגלל שמנעתי מעצמי להגיד לאמא מה אני באמת חושבת ומרגישה, וכל פעם שנפגעתי ממנה פשוט סילקתי ממני את הכאב וההרגשה הזאת, התעלמתי מהכל, המחלה שלי היא המקום שלי להוציא את כל הרגשות האלה, לבטא אותן...

כל כך רציתי לקום, לעצור את השתיקה שלי ולהגיד לה הכל: להגיד לה שאני באה לכאן רק כי אמא ואבא מכריחים אותי ואם זה היה תלוי בי כבר מזמן הייתי מפסיקה לבוא, להגיד לה שאני לא באמת רוצה להחלים, אני רק רוצה להיות רזה, אני רק רוצה לאהוב את עצמי, אני רק רוצה שאחרים יאהבו אותי, להגיד לה שאני לא באמת בסדר עם זה שעליתי במשקל, שאני רוצה לקבור את עצמי איפושהוא עמוק עמוק ולא לצאת משם עד שאני ארד 10 ק"ג. להגיד לה הכל, כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מסתירה ממנה, הכל...

אבל לא יכלתי. משהו עצר אותי ומנע ממני. יצאתי משם לרכבת וכל הזמן אמרתי לעצמי שרק עוד X זמן אני בבית, ואז אני אוכל להוציא את הכל, אני צריכה להתאפק רק עוד קצת.

לא עברתי את ה-300 קלוריות היום, ככה שיש בטוח ירידה. בא לי כבר להישקל ולגלות כמה. אני מרגישה שהשליטה חוזרת לידיי...

תכננתי פחות, אבל נגיד ש, זה עדיף מבולמוס...

התכנון למחר: כוס תה (0), מרק נמס בכוס (85), סלט ירקות (40), תפוח (55), 30 ג' קורנפלקס (59), פריכית עם קוטג' (40).

סה"כ 279.