live and let die

חזרתי מטיול שנתי, היומיים הראשונים היו ממש חרא, סבל סבל סבל.

אבל היום האחרון היה כלכך כיף

היינו בים, היה פשוט כיף

אני, הוא וחברה שלי, שכבנו [לא כמו שאתם חושבים, סוטים ><] על החוף, סתם דיברנו, צחקנו,

שכבתי ממש קרוב אליו, הרגשתי שאני עומדת להתחיל לבכות

איך אני אמורה להתמודד עם זה?

הוא עוד מעט עוזב והוא יחזור רק עוד מי יודע כמה זמן [הוא אמר שכנראה לצבא. וואלה יופי, גם כן עוד4 שנים]

ואני יודעת שזה קל להגיד "הוא יבוא לבקר, תדברו בטלפון, באימייל, תשמרו על קשר.." אבל זה לא ככה.

כי הוא יבוא לבקר כל שנה רק פעם בשנה, בחופש הגדול.

וטלפון זה לא כמו פנים מול פנים.

ואימייל זה לא כמו להתכתב עם מישו שאתה יודע שהוא אומנם נמצא מאחוריי המסך, אבל לפחות ברדיוס של כמה קילומטרים בודדים ממך, ולא ברדיוס של 20,000 קילומטרים ממך

בית משיר ממש ישן, שאני עדיין מאוד אוהבת

You're beautiful you're beautiful
You're beautiful, it's true
There must be an angel with a smile on her face
When she thought up that I should be with you
But it's time to face the truth
I will never be with you

אתמול, בל"ג בעומר...

היינו המון ילדים...

בערך שעה וחצי, שעתיים, מכל הזמן שהייתי שם, העברתי איתו.

אפילו לא שמתי לב שהזמן עבר כלכך מהר.

דיברנו על הכל אבל בעצם על כלום.

דיברנו על מה שהיה לו איתה, ועל מה שהיה בינינו, פעם; מה בנות רוצות, מה בנים רוצים, ולמה בעצם זה ככה[?]

הוא הרגיש בדיוק כמוני... שנינו סובלים,

מ"החוק" האידיוטי הזה, שבערך 90 אחוז מהעולם סובל ממנו.

מי שאני לא רוצה, רוצה אותי, ומי שאני רוצה, לא שם עליי

שמחתי כשהוא אמר שהוא שונא אותה, ועוד יותר שמחתי כשהוא קילל אותה.

אבל לא הראתי את זה,

אחרת הוא כבר ממזמן היה מבין מה אני באמת מרגישה...

ובשביל מה אני צריכה את זה?

עוד מעט הוא נוסע... ואני לא אראה אותו יותר, וכל זה... כאילו לא קרה, לא?

מה לעזאזל אני רוצה מעצמי? אני בעצמי לא מבינה...

אני לא סובלת מצבים כאלה, לא סובלת שזה קורה!

אני מרגישה כאילו החיים שלי נמצאים במקום כלכך תקוע ולא קשור לכלום...

אני כבר לא יודעת אם יש לי את אותם הרצונות, אם אני אוהבת את אותם האנשים, אם אני אותה הילדה שהייתי פעם...

זאת התפלספות, אני יודעת

אבל מה לעשות? ככה אני מרגישה. מרגישה... אפילו המילה הזאת נשמעת לי פתאום מוזרה. מה אני בעצם מרגישה? מה אני רוצה מכולם? מההורים שלי, מחברים שלי, מהבצפר... והכי חשוב, מה לעזאזל אני רוצה מעצמי?

אני לא יודעת אם להישאר בבצפר, או לעזוב

באמת שאני כבר לא יודעת

 פעם הייתי כלכך בטוחה בעצמי ובטוחה שבמקום אחר יהיה לי טוב יותר... עם אנשים חדשים, עם

חֶברה חדשה, עם חברים חדשים, עם אני חדשה.

אבל... הבנתי פתאום, שלברוח זה לא הפתרון.

ושאין לי פוליסת ביטוח בקטעים האלה כדיי שמישו יבטיח לי ששם באמת יהיה יותר טוב!

ואם גם שם לא יהיה לי טוב... כבר לא יהיה לי לאן לחזור.

עד לפניי כמה שבועות, אפילו ימים... הייתי בטוחה שאני לא אצליח - בחיים לפתוח דף חדש, כשכל האנשים והמקומות הישנים נמצאים לי מול העיניים. חשבתי שזה יעצור בידי, יחסום אותי מבאמת להשתנות ולשנות את עצמי ואת החיים שלי..

אבל לא! ! !

זה ממש אבל ממש לא חייב להיות ככה...

חוצמזה, שאני לא מסוגלת לעזוב את כולם, ואת הכל..

אני לא יודעת כלום, באמת שאני כבר לא יודעת... :\

נ.ב

אני מתגעגעת אלייך....... 3/>