העולם על פי לורן- סיפור בהמשכים

לורן בקושי הרימה את עצמה מהמיטה ביום חמישי בבוקר. היא הייתה עייפה ומיואשת והיא לא ידעה איך היא אמורה להתמודד עם ההליכה למשרד מאוחר יותר באותו היום. מבט חטוף אל השעון הבהיר לה שהיא מאחרת. היא אספה את שערה ברישול ויצאה מהחדר. מבט מהיר במראה, היא נראתה נורא. עייניה אדומות, ספק מבכי ספק מחוסר שינה, שערה מבולגן והבגדים שלה נראים מרוטים. היא דחפה לתיק הגב שלה שמלה לאחר כך ויצאה מהחדר. במטבח ישב ג'ורג', הוא שתה מיץ תפוזים ונראה משועמם. ברגע ששמע את הדלת שלה נסגרת הוא נעמד " מה קורה לורן? אנחנו מאחרים!" הוא השתתק הרגע שראה את לורן. שנהים יצאו מביתה בשתיקה ורק שהתרחקו מספר רחובות מביתה ג'ורג' התחיל לדבר " מה קרה לך? את נראית נורא" לורן נאנחה "זה שום דבר, סתם יום קשה בעבודה" ג'ורג' משך בכתפיו הוא לא רצה לעצבן אותה. המשך ההליכה עברה בשתיקה מעיקה. 

בכניסה לבית הספר חיכתה לה ג'וליה וברגע שלורן נכנסה דרך השער היא משכה אותה הצידה. "קדימה תספרי לי הכל" לורן פתחה את פיה כדי לדבר ובאותו רגע נשמע הצלצול שבישר להן שהן צריכות למהר לכיתה "נדבר אחר כך" לורן אמרה ומיהרה לכיתה.

בדרך כלל היא אהבה שיעורי ספרות אך באותה שעה היא פשוט לא יכלה להתרכז, ברבעון הזה הם למדו את "רומאו ויוליה" סיפור על אהבה אסורה.היא נאנחה "אהבה אסורה" היא חשבה לעצמה "רק חכו שאבא שלי יגלה על מייקל".

השיעורים עברו לאט מהרגיל באותו היום. לורן דיברה עם ג'וליה בהפסקה. "אני לא מבינה מה הבעיה" ג'וליה אמרה "חשבתי שאת כבר בסדר עם זה שהוא מבוגר ממך"לורן שיחקה שקצוות שיער שנפלה מהקוקו שלה "אני בסדר עם זה, אני חושבת,אני  פשוט לא בטוחה בנוגע אליו, בנוגע להכל.. זה פשוט קורה מהר מדי, אני לא מוכנה." ג'וליה גילגלה את עיניה "לורן, את בת 16, חצי מהבנים בבית הספר דלוקים עלייך ואת פשוט מתעלמת מהם, עד שמצאת מישהו שמוצא חן בעינייך אתצריכה לפחות לנסות, הוא בסך הכל נישק אותך, זה טיבעי, אחד מהידידים הכי טובים שלך מת לעשות את זה כבר שנים." היא צחקה

לורן נאנחה" תפסיקי כבר עם התאוריה המטופשת הזאת שג'ורג' דלוק עלי אוקי? אנחנו פשוט ידידים טובים. ובקשר למייקל אני מפחדת, אני לא יודעת עליו כלום חוץ מזה שהוא עובד בארכיון ושהוא עשיר אני מרגישה שאני כל הזמן פוגעת בו, שכל הזמן אנחנו מתנצלים אחד כלפי השנייה"

"אולי אם תפסיקי לברוח ממנו תוכלו להפסיק להתנצל, זה כבר 3 פעמים שהוא מחזר אחרייך וברגע האחרון את בורחת לו, אחר כך את מתנצלת ואומרת שטעית.

אני חושבת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה פשוט לצלול פנימה ולקוות לא לטבוע" היא חייכה ומיהרה לכיתה שהפעמון צילצל.

"לורן חכי!" ג'ורג' קרא מקצהו השני של המסדרון בעוד לורן ניסתה לאזן בין ערימות ספרי הלימוד שלה, החליפה שהייתה צריכה להחליף לפני שהלכה לעבודה וכמה מסמכים שעברה עליהם בבית כדי לשהות במשרד זמן קצר ככל האפשר.

אחת מנעלי העקב החדשות שקנתה לעצמה עם המשכורת הראשונה שלה נפלו על הרצפה ועוד לפני השספיקה להתכופף ג'ורג הרים אותה והניח את הנעל על ערימת הספרים שהיו בידיה. "את בדרך למשרד?" הוא שאל בחיוך נבוך

"לא, אני בדרך לחופשה בברזיל, למה זה לא נראה ככה?" היא הקניטה אותה וחבטה אותו קלות עם תיק הבד שהיה תלוי על מרפקה

"את לא צריכה להרביץ לי!" הוא לקח מידיה את ערימת הספרים "אני בדרך למרכז העיר בכל מקרה, את מעוניינת בחברתי המבדרת?" לורן צחקה, ג'ורג' תמיד ידע להצחיק אותה "איך אפשר בכלל לסרב להצעה הזאת" ביד אחת היא פתחה את הלוקר שלה וג'ורג' דחף את ספרייה בבלאגן אחד גדול פנימה, היא הביטה אל הלוקר בייאוש, זה לא הזמן לסדר אותו היא החליטה וסגרה אותו בכוח, היא נתנה לג'ורג' את ערימת ההמסמכים ורצה לשירותים להחליף בגדים.

ג'ורג' לא הפסיק להביט בה כל הנסיעה ברכבת התחתית, היא לבשה שמלה כחולה שהייתה שייכת לג'וליה, השמלה הייתה מעט הדוקה באזור החזה דבר שיצ רושם מבוגר מגילה, שערה היה אסוף בפקעת הדוקה אך כמה שערות נפלו תמיד על פנייה, ברכבת היא הייתה שקועה בסגירת אבזם נעלי העקב החדשות, היא לא לבשה אותם בבית הספר בגלל שהיא התקשתה ללכת עליהם "פשוט צריך להתאמן!" הפצירה בה ג'וליה שהיא התלבטה אם לקנות אותם בחנות.

"אז.. את מתייפייפת כל כך בשביל החבר החדש שלך?"ג'ורג' שאל אותה חצי בחשש חצי בהקנטה.

לורן הסתחובבה כל כך מהר שג'ורג נע בבהלה אחורה "למה אתה מתכוון? אני מתלבשת בצורה שמתאימה למקום. אני לא מתלבשת כדי להרשים אף אחד" היא ענתה בעצבנות בעודה מושכת או שלי שמלתה כלפי מטה.

"תרגעי, רק שאלתי כי אני יודע שיצאת איתו לדייט, בבריכה לפי מה שהבנתי, אז חשבתי-"

"אז חשבת לא נכון, זה מקום מכובד, לא מסעדת מזון מהיר, צריך להתלבש בו מכובד. ובכל מקרה, איך את בכלל יודע-"

"ג'וליה" ג'ורג' הניד את ראשו "חיפשתי אותך בבית ואבא שלך אמר שאת אצלה, התקשרתי והיא סיפרה לי על הדייט הלוהט שלך, את יודעת, אני חושבת שזה בכלל לא חוקי שהוא יצא איתך, את קטינה. הוא בן 21 זה הבדל גילאים רציני, במיוחד למערכת יחסים ראשונה"

"מה אתה מנסה להגיד ג'ורג'?" לורן כבר כמעט צעקה בשלב זה, לא מעיפה אפילו מבט אל שאר יושבי קרון הרכבת שהגניבו מבטים מסוקרנים לשיחה של הנערה המשוגעת אדומת השער "אם אתה מנסה להבהיר פה נקודה כשלהי הגיע הזמן שתעלה אותה כי נמאס לי מכל השטויות שאתה אומר!"

"כל מה שאני מנסה להיגד זה שאני לא חושב שאת צריכה לראות אותו יותר, הוא לא בשבילך. הוא מבוגר מדי, הוא מחפש דברים אחרים, דברים שלא מתאימים לך ואת יודעת את זה... את יודעת שיש יותר טוב ממנו, תפסיקי להתכחש לזה" ג'ורג' לחש

הרכבת נעצרה "למזלי זאת לא החלטה שלך עם מי אני יוצאת אלא שלי, ואני לא רוצה את דעתך בנושא הזה" לורן אמרה בזמן שנעמדה, משסיימה יצאה מהרכבת והחלה לצעוד לכיוון המשרד "נהדר" היא חשבה לעצמה "לא מספיק שאני מבולבלת בעצמי בנוגע לזה עכשיו גם חברים שלי מטיפים לי מה לעשות ואיך לעשות את זה" היא הגיעה כולה נסערת למשרד ורצה למטבחון להכין למר ג'ונסון כוס קפה שתחכה לו על השולחן ברגע שהוא יחזור מארוחת הצהריים, דלת חדרו הייתה סגורה ולכן היא דפקה על הדלת, משלא נשמעה תשובה היא פתחה את הדלת מעט מאחורי שולחן העץ הגדול ישב מייקל, הוא היה מרותק למחשב ורגליו היו מונחות על השולחן. לורן כיחכחה בגרונה ומייקל הסיר את מבטו ממסך המחשב, שראה אותה הוריד את רגליו מהשולחן במהירות ונעמד "אתה לא אמור להיות פה" היא אמרה והניחה את הקפה בפינת השולחן, במחשבה שנייה היא דחקה את הכוס אל עבר מרכז השולחן מחשש שתיפול "אני לא חושב שיהיה למר ג'ונסון אכפת שאני פה" הוא אמר בקול שקט, היא שקט מתוח בחדר "אני מבקשת שתצא מפה" לורן אמרה בקול שקט אבל בטוח בעצמו, מייקל הופתע הוא לא היה רגיל לתוקפנות כלפיו

"מה אמרת?" הוא שאל, משועשע "ביקשתי שתצא מפה, זה לא המשרד שלך ולפי יומן הפגישות של מר ג'ונסון אין לו פגישה איתך. אני מבקשת שתצא"

מייקל צחק "בסדר, אני אצא, אבל אל תתפלאי שישלחו אותך לקרוא לי עוד כמה דקות" הוא חייך את החיוך הכובש שלו, כאילו שום דבר לא קרה אתמול בלילה ויצא החוצה, משאיר אחריו את לורן עומדת בחדר. לאחר כמה שניות היא התאוששה ורצה להביא את המסמכים שעבדה עליהם, היא הניחה אותם על השולחן בסדר מופתי ופנתה לצאת מהחדר, כמעט נתקלת במר ג'ונסון שבדיוק חזר. "איפה העצלן הזה? אמרתי לו לחכות לי כאן!" הוא אמר בתקיפות, לורן נבהלה. היא אף פעם לא שמעה את מר ג'ונסון מסבר בכזאת תקיפות וגסות על מישהו "על מי אתה מדבר אדוני?" היא שאלה בחשש, יודעת את התשובה שהולכת לבוא "על מי את חושבת שאני מדבר? לכי לתקראי למייקל, הבחור בארכיון, ושיבוא מהר. אני לא זה שצריך לחכות לו" לורן רעדה, היא ידעה שהיא לא צריכה להגיד את זה אבל היא לא רצתה שיאשימו את מייקל "אני מצטערת אדוני, הוא היה פה ושלחתי אותו חזרה לארכיון, לא ידעתי שאמורה להיות לכם פגישה, אני מיד אלך לקרוא לו" היא אמרה והזדרזה לצאת מהחדר, רק שהייתה ליד הדלת שמעה את נחרת הצחוק של מר ג'ונסון "את לא הראשונה שמנסה להגן עליו מותק"