אני אמצא מקום אחר לפרוק את הכאב שלי,

מי שצריך יידע.

אוהבת.

לאט לאט התאבון שלי דוהה שוב,לשחק עם המזלג,להעביר את האוכל בתנועות מעגליות ולבהות בירכיים בעצבות נוראית.

הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואוכל שוב להעביר את היד במקום שהוא פשט ולהרגיש את העצם בולטת מתמיד.

שהחורף יחזור וילטף אותי בשלג זך ומתוק,

אשב על החלון בשיער מרושל וסוודר גדול שבתוכו אחביא עצמותיי החירוורות.

לבנתיים אני רצה בתוך השמש הגדולה והשורפת,מסובבת את הרגליים על אותם מכשירים כההים ומתנשפת,

זעתי נופלת לאט על הכפתיים ומשם לצלול למים קפואים,עוצרת את הנשימה.

מחר אני אחייך.

לפעמים אני מתגעגעת לימים האלו ששכבנו על מזרנים מחוררים ומצעים מפוזרים בחולצות גדולות ורגליים מגולחות,

השיער היה מתפרק על הבד בעדינות והיינו מעשנות סגריה עצובה.

מדברות על הכל ומשילות שכבות של כאב,

הייתי ככ ריקה שעמוד השידרה היה חשוף,עצמותיי פקעו משם.

ברגע שהעירוי נכנס לתוך הווריד הכל התפורר ועף בחלל האוויר,

אף אחד לא התקשר לשאול,רק אחרי שבועות של ישיבה ליד הטלפון מישהו צלצל.

השיחות היו ארוכות אך חלולות כי לא נותר כבר מה לאמר,

הן רצות בשדה פתוח ונושמות אוויר ירקרק,נופלות על דשא רטוב רענן וצחוקות בצחוקן המתקתק.

ואני הייתי יושבת עם טוניקה דקה ולבנה עם סמל בפינה של בית חולים,תוקעת מזלג עמוק בעוד חלקיק של תירס ופירה שוקעת בתוך הכסא.

אז מנסים להחזיר את את החתיכות שהתרסקו,

להשיב את כל מה שהלך שולל.

 בבית קפה עם אחת היא נושפת בעורקיי,נגמרו המילים ממזמן.

היא מוציאה מראה קטנה ומתאפרת,

מה לעזאזל קרה בכל הזמן הזה

איך זה ששלוש חודשים עברו והשאירו אותי רצה ומתנשפת מאחור.

בכל פעם שאני מביטה במראה ושונאת את עצמי יותר,אותם על שהפקירו,ואלו שדחסו בי רעל שגורם לי לבכות.

אני ככ קטנה בעולם ככ מסריח.