היום הוא המחר של אתמול

תסכול. זה מה שאני מרגיש עכשיו. תסכול מעורב בעצבנות.

לפני כמה חודשים כתבתי על בעיה רפואית שצצה אצלי לפתע והטילה אותי למעין סחרחרה של ציפייה ועצבנות כי פתרון הבעיה הוא ניתוח לא מסובך אמנם, אבל ניתוח שאני אהיה חייב לעבור.

אחרי שחיכיתי כמעט חצי שנה לתור לניתוח התקשרו אלי לפני כחודש באחד מימי השני והודיעו לי: ביום ראשון הבא תבוא לניתוח.

אמרתי לגברת הנחמדה שעם כל הכבוד, אין מצב שאני מגיע לניתוח בהתראה של חמישה ימים. אז היא דחתה אותי ואחרי שלושה שבועות התקשרה שוב ונתנה לי 10 ימי התראה. באמת תודה רבה...

קבעתי מיד תור כדי לחדש חלק מהבדיקות וכדי להסדיר את כל העיניינים הבירוקרטים. טופס 17, אותו טופס ארור שבלעדיו אתה לא מקבל כלום במדינה הזו. להפתעתי גיליתי שלמרות שיש לי ביטוח רפואי בקופ"ח לאומית בהסדר של הצבא, אין כיסוי לטיפולים שמצריכים אשפוז של יותר מיום. וכך מצאתי את עצמי 'מבלה' את השבוע לפני הניתוח באינספור טלפונים בכדי לגלות מאיפה בדיוק אני אמור לקבל את הכיסוי הכספי לעניין הזה. מה שמעניין היה שאת הבדיקה אצל הרופא המרדים הקופה כן מכסה. באמת יופי.

ביום חמישי שעבר נסעתי לבית החולים לפגוש את המרדים כשבראשי עדיין מקננת ההרגשה שאני רחוק מאוד מהניתוח למרות שהוא בסך הכל בעוד שלושה ימים. הסיבה הייתה כמובן שעדיין לא השגתי את ההתחייבות הכספית הארורה. הטלפון האחרון שעשיתי יום קודם היה לגורם אקראי לחלוטין בענף רפואה של הצבא בתקווה שאולי משם תבוא הישועה. ואכן בבוקר דיבר איתי רופא שאמר שהוא סידר שרופא בקריה יתן לי את מה שצריך אם אגיע אליו עוד באותו יום עד 2 וחצי בצהריים. מיותר לציין שלא הגעתי. הבנתי שהתור שלא זז בכלום בבית החולים יגרום לי לפספס את הרופא בקריה. אחרי עשרה טלפונים הצלחתי לחזור לרופא מהבוקר וממש התחננתי לפניו שיעזור לי. אחרי שאחת האחיות נבחה עליו בטלפון הוא הסכים לפקסס את האישור המיוחל ודרכי לניתוח נראתה סלולה.

יצאתי מבית החולים עם תחושת הקלה שעכשיו כל שנותר זה לנוח בשבת ולהתכונן נפשית לניתוח ביום ראשון. אפילו נסעתי לאסוף את אחותי שחזרה מחו"ל.. במוצאי שבת בא חבר לשמור על ליה חתולת הנפץ הערסית הסיאמית שלי ואני הלכתי לישון אצל הוריי כי גם כך התכוננתי להישאר אצלם אחרי כל הבלגן.

הגעתי לבית החולים בבוקר כשאני בצום למעשה מערב קודם. אז גם נאמר לי לא לשתות ואמרו לי שאני שלישי בתור. אשפזו אותי, תקעו לי מחט אינפוזיה ביד, נתנו פיג'מה ומיטה ואמרו לחכות.

חיכיתי

וחיכיתי

וחיכיתי

החולה הראשונה ירדה לניתוח

חיכיתי

חיכיתי

חיכיתי

החולה השניה ירדה והשעה כבר אחרי 4.. קרוב ל-5 ואני עדיין בצום.

אמרו לי להתכונן. הביאו לי את הכותונת הזו שלובשים בדרך לתליין.. סליחה, לחדר ניתוח. נתנו לי אנטיביוטיקה וכדור הרגעה ואמרו לחכות.

חיכיתי

חיכיתי

חיכיתי

ב-6 התחלתי לדאוג. ב-7 שמעתי שמועות שאולי העניין יידחה. ב-8 באו להגיד לי לאכול...

רציתי לחנוק מישהו. חיכיתי עם אמי לרופא שכמובן לא הגיע ורק היום בבוקר אחרי שכמובן חיכינו עוד קצת הודיעו שזה לא יהיה היום. אחרי משא של לחצים הצלחנו לקבוע את העניין למחר. וגם לדאוג שאני אהיה ראשון. שלא יהיו פאשלות שוב.. אני מקווה שהפעם הבאה שאני אכתוב אני אהיה עם צלקת קטנה באיזור הבטן ואחרי זה.

אה, וכמובן שחיכיתי שעתיים למכתב שחרור שכמובן לא הייתי צריך...

חוץ מזה (שתופס לי כרגע את כל תשומת הלב) קורים עוד כמה דברים. באמצע השנה הזו אני אחזור להיות אזרח קרוב לודאי. לפני כשבועיים נקראתי למשרד המפקד בפעם השניה בחודש כדי לקבל תשובה לשאלתי מה יהיה בעתידי. אז כנראה שזו תהיה האזרחות.

יש כאלה שאמרו שזו הזדמנות טובה סוף סוף להתנתק מהמקום ההוא ולהמשיך הלאה. אולי הם צודקים. אחרי הכל אני כבר 12 שנה בקשר עם המקום הזה בצורה זו אחרת. אולי הגיע הזמן להמשיך. אבל איך אומרים באופרה? זה לא נגמר עד שהשמנה לא שרה. ובצבא שום דבר לא סופי עד שאתה לא בבקו"ם.. בכל מקרה, אני כבר מחפש עבודה...

ובכל זאת יש גם דברים טובים: הייתי בהצגה של מיטל בשבוע שעבר. היה מקסים, באמת. גיליתי שהיא שחקנית אדירה וארטיסיטית בחסד. לא יצא לי לדבר איתה יותר מדי כי התפוצץ לי הראש, אבל היה נחמד לראות אותה שוב. מצחיק איך הקלישאה של 'הזמן עושה את שלו' נכונה לפעמים. זה לא שאני לא מרגיש כלום, אני מרגיש, אבל זה לא צובט לי כמו קודם..

עכשיו הזמן אולי ללכת לישון. מחר יום ארוך ולא פשוט. המתנה מרגיזה ומורטת עצבים. זה מצחיק כמה שניתוח דומה לטיסה לחו"ל לפעמים - עד שאתה לא בחדר הניתוח (או במטוס) אתה לא מאמין שזה עומד לקרות....

מוזיקה ברקע: לפני 20 שנה - שמוליק קראוס