היום הוא המחר של אתמול

 הלאה לאן?

 זה לא משנה. אתה כבר תדע.

ראיתי היום את הסרט הזה באיחור של כמה שנים. קוין ספייסי כהרגלו משכנע בתפקידו. הרעיון של הסרט פשוט יפה. רוב האנשים חיים בהרגשה שמה שיש להם כרגע בחיים זה הכי טוב שיכול להיות. למרות שלא תמיד טוב להם והם רוצים לשנות את מצבם, הם לא תמיד יכולים/רוצים מספיק/מצליחים ובסופו של דבר מוותרים וחיים עם מה שיש בתקווה שלא יהיה גרוע יותר. אבל זה לא חייב להיות ככה. כדי שמשהו ישתנה, לא חייבים לשנות את החיים בצורה דרסטית. מספיק משהו קטן. זה כבר יגרור שינויים גדולים יותר ובתקווה מבורכים יותר. אז איך זה עובד? אתה עושה טובה למישהו. לא משנה למי. מישהו אקראי. אתה עושה את זה שלוש פעמים לשלושה אנשים שונים ומבקש מכל אחד מהם לעשות את זה לעוד שלושה אנשים. וככה זה מתפשט. הניו זילנדים כבר מזמן עלו על זה. לא פעם שמעתי על סיפורים של מטיילים שקיבלו טרמפים ועזרה מניו זילנדי בלי לקבל תמורה כשכל מה שביקשו מהם זה 'להעביר את זה הלאה'. זה נשמע תמים, אבל עד שלא ננסה לא נדע, נכון?

הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פעם אחרונה. חודש וחצי. הייתי בדיוק לפני ניתוח. אז הכל עבר והכל בסדרפה ושם עדיין יש איזה כאב חולף, אבל כל יום שעובר המצב משתפר ורוב הזמן אני בכלל לא מרגיש או זוכר שעברתי את זה. הייתי חודש בחופשת מחלה, דבר שמאוד הייתי זקוק לו. לא רק בגלל המנוחה אלא גם בגלל ההבנה שהגעתי אליה אחרי שחזרתי לעבודה שהזמן שנשאר לי במקום הזה הולך להיות ארוך ומייגע. שלושה חודשים ארוכים ומעיקים. כן, אני חוזר לחיקה הקר והאכזר של האזרחות בקיץ. התחלתי כבר לחפש פרנסה חדשה ונראה שהמצב הכלכלי וחוסר המוכנות של מעסיקים במדינה הזו לשלם כמו שצריך עבור כישורים, ידע ונסיון יוציא אותי מדעתי. זה לא שחשבתי שיקבלו אותי עם משכורת עתק ותנאים מפליגים, אבל ציפיתי למינימום של הוגנות וכבוד מקצועי מאנשים שאמורים להיות מקצועיים. אה, נכון, שכחתי, אני חי במדינה שבה ממשלה זורקת לכלבים את המסכנים כי הם עול על הכלכלה שלה. אז מה אני מתפלא שמעסיקים מצפים שתעבוד בחינם? אבל אני לא מרים ידיים עדיין, עוד יש זמן ואני אופטימי בדרכי תמיד, מאמין שבסוף הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. מישהו אמר אמריקה?

אני גם צריך לחשוב אם אני נשאר בדירה הזו עוד שנה או שאני עובר למקום אחר. אם השכר שלי ירד אין לי מושג איך אני אצליח להחזיק גם את האוטו המזדקן שלי וגם את הדירה. כל שנה הטיפול בו הופך יקר יותר ובמקביל, מצב החניה בעיר הזו הופך בלתי אפשרי יותר ומרגע לרגע הרעיון של לעבור לשני גלגלים קוסם לי יותר (כן, דיברתי על זה כבר ויש לי חבר שטוחן לי בשכל כל הזמן לעשות את זה כבר. אני חושב שעד הסתיו הבא אני כבר אהיה עם רשיון לדו"ג). לא רק היעילות, גם החיסכון פה משמעותי. מסוכן יותר, כן, אבל מי שחי בטוח, משתעמם למוות... או הופך לרואה חשבון..

מעבר לזה אשכרה התחלתי לקדם את ענייני הלימודים שלי. אני חושב שאני מתחיל לקבל חזרה את התחושה של חדוות היצירה שמלווה אותי כשאני נהנה ללמוד. אני רק מקווה שבקרב בין עצלנות (שיש לי יותר מכסף) לבין חדוות יצירה, השניה תנצח... ואני אסיים את התואר הארור הזה במהרה בימינו. אמן.

ומעניין לעניין באותו עניין, גיליתי שבאחד משני הקורסים שאני לוקח בסמסטר הזה לומד בחור שלמד איתי בתואר הראשון. קשה לי בדיוק להגדיר מה הבעיה שיש לו אבל זה שילוב של בעיות למידה עם נטיה להידבק ולא להרפות ממך כאשר אתה מחליף איתו מילה או שתיים. וזה לא שהוא בחור טיפש, להיפך, הוא דווקא משכיל ויש לו ידע רב בתחומים רבים, רק שיש בו איכויות קרציתיות משהו שמרתיעות אנשים. בשלוש השנים האחרונות כמעט ולא שמעתי ממנו. מדי פעם הוא היה מתקשר אלי, השד יודע מאיפה יש לו את הטלפון שלי. הייתי מדבר איתו קצת והוא היה נעלם לאיזה חצי שנה. אבל מאז שחזרתי לאונ' ת"א, תדירות השיחות שלו עלתה. וזה באמת מתחיל להעיק אלי. לא נעים לי לנפנף אותו בצורה גסה. הוא לא עשה לי שום דבר רע. אבל באמת שאין לי שום דבר משותף איתו. היה לי רגע אחד מבהיל שלשניה אחת שקלתי להצטרף לקבוצת עבודה שבה הוא נמצא באחד משני הקורסים שיש לי. אבל זה עבר לי מהר מאוד. אם רק הייתי יכול הייתי מעביר לו מסר פשוט וקצר:

עזוב אותי, באמא שלך..

ולפני סיום, פינת המבולבל הצעיר: כאילו לא מספיק כל הדברים האחרים שיש לי על הראש: לימודים, דירה, עבודה, נודניק, מצאתי את עצמי לפני כשבוע ומשהו פוגש אותה שוב אחרי זמן רב. נפגשנו פה ושם אבל המון זמן לא ישבנו רק שנינו ודיברנו כמו פעם לפני שהכל התחיל. היא עברה דירה סוף סוף ואחרי מספר שיחות מסנג'ר וטלויזיה אחת של סבתי המנוחה שעברה אליה, החלטנו שהגיע הזמן לממש את כוס הקפה שקבענו שנשתה יחד כשהיא סוף סוף תכנס לדירה החדשה שלה. אז נסעתי אליה, והלכתי לאיבוד בגלל עירית פ"ת הארורה שלא יכולה לשים שלטי רחוב במקומות שהם אמורים להיות בהם. בסוף הגעתי ופתאום חזרתי אחורה לאותם רגעים ראשונים באביב לפני כשנתיים כשנפגשנו בפעם הראשונה אחרי כמעט 4 שנים של הכרות וירטואלית. והיה לי מאוד נחמד. ישבנו ודיברנו וכהרגלנו לא שמנו לב איך חולף הזמן ופתאום היה אחת בלילה. כי ככה זה, תמיד השיחות שלנו היו מרתקות. הגעתי הביתה והכל היה בסדר. בלי פרפרים בשום מקום ובלי מחשבות. עד הצהריים למחרת. פתאום משהו התעורר אצלי והמחשבות מתחילות להציק ואני אפילו לא מצליח להבין ולדעת איך בדיוק לבטא אותן במילים.

מה קורה לי? אני מחזיר אהבות קודמות? לא הייתי שם כבר ועברתי הלאה? למה אני חושב על זה שוב? הרי אני יודע שזה נגמר ולקח לי זמן לשים את זה מאחורי ולהמשיך הלאה. נכון שמעולם לא פתחנו את הנושא לשיחה בינינו אחרי שזה נגמר. היא מעולם לא כיוונה לדבר על זה ואני פחדתי מדי לפתוח את זה. האם אני צריך לעשות את זה? לדבר איתה? לבדוק לאן נושבות הרוחות? האם אני בכלל רוצה? כן, ברור שאני מפחד להיפגע שוב. זה די טבעי, לא? מצד שני תמיד יש סיכוי שאני אפגוש מישהי אחרת שגם היא תפגע בי. אז בגלל זה לא לנסות כלום? לא נראה לי. ככה שבוע נגררתי עם המחשבות המעצבנות האלו שעוררו בי את ההבנה שנכנסתי למעין כהות חושים, מעין מוות קליני של הרגש. הפכתי אדיש וזה רע מאוד. והיא העירה אותי מחדש. מה אני אעשה? החלטתי בינתיים לא להחליט ולא לעשות כלום. לפעמים זו הדרך הכי טובה. מבלבל? יופי, איך אמר השגריר לנדו בבבילון 5: you begin to see my problem

עשו לי טובה, תעצרו רגע את העולם, אני חייב לרדת לקנות איזה שוט של ג'וני ווקר...

מוזיקה ברקע: 'שיר כאב' - מאיר אריאל