היום הוא המחר של אתמול

חודשיים וחצי.

זה הזמן שלקח לי למצוא עבודה. או יותר נכון, לעבודה למצוא אותי. הרבה דברים קרו בחודשיים וחצי. אני אפילו לא יודע איפה להתחיל. ואני מכיר את הבדיחה: בהתחלה. שם זה מקום טוב. היה לי טוב הזמן הזה בבית בלי לעשות יותר מדי. בפעם הראשונה בחיי הבוגרים (מאז הגיוס לצבא), נחתי כמו שצריך. פחות או יותר. הייתה לי הרגשה של חופש נטול מחויבויות. לא זוכר מתי אי פעם הרגשתי ככה. חייתי את חייו של מובטל אקדמאי טיפוסי. בלי סיכוי גדול למצוא עבודה בתחום (לפחות לא דרך שירות התעסוקה), עם הרגשה 'מלוכלכת' כל פעם שבאתי לחתום במחשב הזה שם. היה לי קשה לומר לאנשים שאני הולך לקבל אבטלה. אני? אבטלה? תמיד הייתי נגד זה. הרגשתי שזה מעודד לא לעבוד. קיבלתי חיזוק טוב לזה אחרי שהלכתי לראיון עבודה מסכם באיזו חברה שנחשבת מאוד בתחום העיסוק שלי וקיבלתי הצעת שכר מעליבה כזו שדמי אבטלה אחרי הורדות המיסים הבסיסיים שווה לה לפני הורדות המס!

בסופו של דבר ההמתנה השתלמה. החברה המתחרה שאולי נחשבת קצת פחות, החלה לחזר אחרי בסוף יולי ולפני כמה ימים התחלתי לעבוד שם. חוץ מזה שאני קם פחות או יותר עם הציפורים כדי להגיע לשם בזמן, הכל בסדר.. האנשים נחמדים, האוירה טובה (לפחות ממה שראיתי עד עכשיו), ונראה שזה מקום שאני אצליח למצות בו את יכולותי בצורה הטובה ביותר. טוב, זה לא ממש חוכמה. הם באמת זקוקים שם לקצת ארגון. אני רואה בזה אתגר. נראה אם אני מסוגל לשנות כמו שאנשים חושבים שאני מסוגל.

אחרי התלבטויות רבות החלטתי סוף סוף איך אני מביא את התואר השני הבלתי נגמר שלי לפיאנלה. ויתרתי אחר כבוד על תזה ועברתי למסלול ללא תזה. למה? כי אמר לי חבר שעשה תואר שני לפני, שאם אין לי כוונה ללכת לדוקטורט בשנים הקרובות, חבל לי על הזמן והמאמץ. ולי ממש נמאס כבר מהתואר הזה. אני מרגיש שעשיתי בו כל טעות אפשרית. הדבר הנכון היחיד היה לעבור לאונ' ת"א ולסיים אותו פה. קרוב לבית בסביבה שמכירה אותי ומוכנה לבוא לקראתי. אז עוד שני סמסטרים ו-15 ש"ס אני מסיים את הסיוט הזה. הוריי..

ועברתי דירה. נראה כאילו כמה דברים התכנסו אצלי לשני חודשים קריטיים - יולי אוגוסט. גם הסתיים לי חוזה שכירות בדירה הקודמת החמודה שגרתי בה. גם התשחררתי והתברר לי פתאום שאני צריך לחשוב מה אני עושה עכשיו. ממשיך את החוזה? שוכר במקום אחר? עובר לגור במושב אצל חבר במחיר נמוך?

לפני שהייתה לי הזדמנות לענות על איזו מהשאלות, התברר שהדירה של סבתי שהלכה לעולמה באוקטובר האחרון לא תוכל להימכר בשנה הקרובה מסיבות בירוקרטיות. מכיוון שאני מאוד אוהב את הדירה הזו, עשיתי בירור עם אמא והוחלט שאני אגור שם עד הקיץ הבא כשאני משלם בערך חצי מהשכירות שמישהו זר היה משלם. ואז יצא לי לדבר עם אירית שהייתה בחיפה כשהתחלתי לכתוב פה ב-2002 ומאז הספיקה לעבור חזרה להרצליה ואז למודיעין ואז לרמת גן ואז לזכרון יעקב. היא החליטה שאין לה מה לחפש יותר שם ושקלה לעבור חזרה למרכז בתנאי שתמצא עבודה סבירה ודירה לא יקרה מדי. הדבר הבא שקרה זה שסוכם שהיא נכנסת איתי לדירת סבתי כדיירת משנה.

אז היא משלמת את הסכום שאני אמור לשלם וגם מתחלקת איתי בהוצאות ויוצא פתאום שיש לי דירה יותר גדולה, יותר טובה ואני משלם עליה כמעט כלום.. :-) אם הכל ילך טוב עם העבודה הזו אולי אני אפילו אוכל לקנות אותה. ואז יגמרו בעיות הדיור שלי לשנים הקרובות.

כמובן שאני לא יכול לכתוב פעם אחת בלי להתייחס למצב הלב.. איכשהו זה נושא שעולה אצלי כל כמה ימים/שבועות/חודשים.. אחרי אחד הפוסטים הקודמים שכתבתי בהם עליה ועל זה שלא יצא לי בעצם לדבר איתה על מה שקרה. ואחרי כמה פגישות איתה בנסיבות שונות שהותירו אותי עם מחשבות ותהיות, היא ביקשה שניפגש. אז דיברנו. הגענו למעין סגירת מעגל שהייתה כנראה מאוד נחוצה כי האוירה בינינו מאז הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר בזמן האחרון. מעין נינוחות. אפילו כשיצא לי איזה ערב לפגוש אותה באופן ספונטני והיינו קרובים פיזית, הייתה גם קרבה מנטלית אבל לא כזו שגורמת לכבדות במחשבה.

אם אני כן מרגיש כבדות ורצון עז להיות עם מישהי ולהרוג את ה'לבד' הזה שהשתלט לי על החיים, אני יודע שזה לא מכוון את המחשבות שלי אליה אלא באופן כללי לחיסרון של ההרגשה הטובה הזו שיש כשאתה יודע שיש מישהי איתך. בימים האחרונים זה קצת יותר גרוע מהרגיל. פתאום אני קולט שאנשים סביבי שאני מכיר מזווגים למישהו. וזה עוד יותר מכביד כשאני רואה את זה קורה מול העיניים. החזרה של אירית למרכז והצפון עשתה לה רק טוב. היא מצאה עבודה לא רעה בשכר מצוין, קיבלה חדר גדול במחיר טוב, שותף רגוע (:-)), חיי החברה שלה התעוררו לחיים אחרי שהיו רדומים משהו (לטענתה) ב-9 חודשים האחרונים, היא פגשה אנשים חדשים ומעל הכל היא מצאה פתאום בן זוג.

זה מסוג הדברים שגורם לך לומר: למה לי לא קורים דברים כאלה?? אבל אני, כמו שאמרו כוורת: "לא מתעצבן, לא מתלונן, רק מספר כדי לא לשעמם. עובר ת'ימים כי ככה רוצים, עושה עניינים אבל בלי להגזים".

ועכשיו אני הולך לישון כי ב-6 אני קם לעבודה.. יייפי.. איזה כיף לי... NOT!!

מוזיקה ברקע: אריק איינשטיין - צא מזה (מתוך 'בדשא אצל אביגדור' 1971).