היום הוא המחר של אתמול

אני נמנע ממך והולך אל הים

בשפל גאוותי, ריק כמו צדף

לא נשבר על סלע

לא ניתז כמו מים

הולך כבד, לוחץ על החול.

יורק מול הרוח וחוטף בפנים

כמו בכל פעם שאני מוציא מבפנים

אני נמנע ממך, אני נמנע ממך,

הולך כבד, עוזב את הכל.

השיר הזה של מיכה שטרית שודר פתאום אתמול ברדיו אחרי המון זמן שלא שמעתי אותו ופתאום לאור סדרת אירועים שחלפה עלי בחודשים האחרונים, המילים קיבלו משמעות חדשה וחזקה יותר עבורי.

זה התחיל בענייני העבודה שמאוד לא יציבים אצלי השנה. קודם עזבתי את הצבא, אח"כ מצאתי עבודה בחברה בתחום שלי ואחרי חודשיים היא קרסה בתהליך ארוך ומרגיז. עד היום הבעלים חייב לנו כסף.. התאגדנו נגדו. בינתיים זה רק עלה לנו כסף... ואז מצאתי משהו אחר אבל בגלל הבחירות הרבה דברים שקשורים לפרוייקטים ממשלתיים נתקעו, כולל העבודה הזו. אז שוב מצאתי את עצמי מובטל.. ועכשיו אני במגעים למשהו חדש. באותו תחום אבל קצת אחר. יותר בפיתוח. דווקא נשמע מעניין... בשבוע הבא אני אדע בדיוק לאן זה הולך.

זה המשיך בענייני לימודים שלא רוצים להיגמר אצלי. אני צריך להגיש 4 עבודות וקצב ההתקדמות שלי איטי להחריד.. אני פשוט לא מצליח לשבת וללמוד. עייפתי מכל זה ואם לא הייתי כ"כ קרוב לסוף סביר שהייתי מוותר. אני ממש מותש פיזית ונפשית מכל הלימודים האלו. אין כי כוח להקשיב בשיעורים ואני חסר השראה לחלוטין לשבת ולכתוב. אבל אין ברירה, אני חייב להתאפס, לוותר על כמה שבתות ולגמור את זה כבר....

וכמובן שהגורם המשפיע מכולם על מצב רוחי הוא כמו תמיד ענייני הלב. הרבה זמן הייתי במצב של מעין אדישות וקהות חושים. הדייט שהיה לי אי שם בתחילת דצמבר עם ע' לא היה מוצלח במיוחד. אמנם המשכנו לדבר במסנג'ר מדי פעם אבל הרגשתי שזה לא ממריא. ואז הייתה איזו ארוחת ערב ויצא שאני הייתי השף. ידעתי שע' רגישה לקמח אז דאגתי שמה שאני מכין יהיה ללא קמח או גלוטן. בדיעבד הבנתי שזו הייתה נקודת התפנית בקשר בינינו. זה מאוד הרשים אותה שהתאמצתי וזמן מה אחרי זה הדברים התחילו להשתנות. התקרבנו. התחלנו לדבר יותר בטלפון, שיחות לילה נחמדות ששלחו את שנינו למיטה מחייכים.

אחרי שנפגשנו שוב הדברים תפסו תאוצה והיה ברור שמשהו פה הוצת ושהאש תפסה. הקצב היה טוב. הוא נקבע ע"י שנינו בלי מילים. וזה היה כ"כ נחמד להרגיש שוב, לדעת שיש מי שמחכה לטלפון ממני, שרוצה לשמוע אותי, להיות איתי, להרגיש אותי קרוב...

אבל אצלי הרי מרפי עובד שעות נוספות ואחרי חודש (יש משהו בזמן הזה שקשור לקשרים שלי עם נשים.. ),זה פתאום התפרק.. הסיבות שקיבלתי ממנה היו כ"כ מופרכות ולא נתפסות שמצאתי את עצמי נלחם בזה. גם אחרי שהבנתי שזה קשור במידה רבה להורים שלה ולשטויות שהם הכניסו לה לראש במשך יותר מ-20 שנה, לא הרמתי ידיים. אבל אז הייתה לי שיחה ארוכה איתה והבנתי שהיא איתנה בהחלטתה גם אם די ברור לי שהיא לא ממש שלמה עם זה.

היא ממש התחננה בפני שלא להעלם. הרגשתי שאני לא מסוגל לעבור ככה סתם לשגרה ולא לחשוב על זה. ביקשתי ממנה שנתרחק כדי שנוכל להתקרב שוב. היא לא הייתה מאושרת מזה אבל כיבדה את החלטתי. זה החזיק מעמד בערך שלושה ימים. חזרתי מנופש בצפון וקיבלתי ממנה מיסרון שגרם לי להתקשר אליה. הקונפליקט קרע אותי מפנים. שבועיים אחרי זה מצאתי את עצמי מבקר אצלה ביום חמישי כלשהו עם חבר ועם מיטל שהכירה בינינו. בסופו של הערב המאוד ארוך הזה, הם נסעו ואני נשארתי אצלה, לא לפני שכבר הייתי בדרך לאוטו...

הקונפליקט הפנימי שלי התעצם עוד יותר אחרי שיחה עם מיטל שהסבירה לי כמה דברים בקשר אליה. אחרי הרבה מחשבות החלטתי להפסיק לחשוב ופשוט ללכת עם מה שבא. פעלתי בניגוד לכל האינסטינקטים שלי ובניגוד לכל מה שתמיד האמנתי בו בכל הקשור לנשים וגברים. אני עדיין במצב הזה איתה וזה עובד אפשר לומר. מעין מחוייבות ללא מחוייבות.. בלי עתיד אמיתי. השבוע קיבלתי מעין 'סטירת לחי' שהזכירה לי את זה אחרי שהיא סיפרה לי על משהו שהיא משתתפת בו. אני יודע שאין מנוס מלדבר איתה על כל העניין. אני אהיה חייב לפתוח את זה בשיחה איתה ולהחליט מה אני הולך לעשות עם זה - אם אני ממשיך או שאני 'נמנע ממנה והולך אל הים...'

מוזיקה ברקע: ברי סחרוף ורמי פורטיס - מועדון החולמים (מתוך 'על המשמרת')