ואני רק רציתי לצרוח:
"קחו אותה ממני.... בבקשהההההה שמישהו יקח את הדבר הזה ממני"!!!
מרוחה בדם ומכוסה כולה בשומן לבן, שמו אותה על הבטן שרק לפני דקות, היתה עדיין המקום הכי בטוח שלה.
קטנה, שחומה, שעירה ובעלת ראש מעוך. את היד שלי הניחו עליה וביקשו שאחזיק אותה חזק.
כולם שמחים ועולצים סביבי בעודי מבועתת מהמחשבה שילדתי שטוחת ראש קטנה
הטשטוש והעייפות מכל היום הארוך ומהלידה המאומצת הביאו אותי להאמין שיש קשר ישיר בין הדמויות –שטוחי הראש- בספרים שקראתי ("שבט דב המערות") לבין התינוקת המוזרה שילדתי
אחרי כרבע שעה כשהאחיות כבר לקחו אותה ממני ואחיותי שלי נכנסו בשמחה רבה לברכני ושאלו: "נו איך התינוקת"? "ואיך היה"?
הראיתי להם את כף היד שלי (שהיתה מרוחה בדם ובשומן לבן) ואמרתי בקול מרוסק מכאב: "תראו איזה מגעיל, זה ממנה, משטוחת הראש שילדתי"
יוכבד שלי עוד מעט בת 10
ילדה יפיפייה
פנים בצורת לב
עיניים שחורות מלוכסנות
עור בצבע שוקולד בהיר
אף קטנטן וסולד
שפתיים מלאות ואדומות
צוואר ארוך וגאה
שיער עבות שחור
גוף רזה
מותניים דקיקות
ורגליים ארוכות להפליא
בת 29, אישה בוגרת, הבאתי אותה לעולם
3,120 ק"ג, המשקל הגדול מבין ארבעת ילדי
הריון שחיכיתי לו מאוד, רציתי מאוד.
ביתי הבכורה, מלאו לה אז 10. לשנייה מלאו 8.
להן הייתי חברה ואחות (לא בדיוק ידעתי אז איך לתפקד כאמא).
שיחקנו בתופסת, מחבואים והלבשנו ברביות.
עם יוכבד המתוקה שלי חוויתי את חווית האמהות לראשונה (הרגשה מוזרה וחדשה לי).
סוף, סוף הרגשתי "אמא", במלוא מובן המילה (עוד במהלך ההריון עצמו).
צירפתי תמונה של יוכבד שלי בת שישה חודשים
שהחליטה להתקלח לבד בכיור של הברז בחדר האמבטיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
