לחיות את החיים

שני אחים מבוגרים בגילם וילדים קטנים ברוחם, רבים על אהבת אמם.

אמא שלי בת יחידה להורים שנישאו בשנית.

סבתי, זמרת מוכשרת ומדהימה ביופייה, גרושה + ילד (אצל האקס ואישתו).

סבי, מלחין מוכשר וצנוע, אלמן + שלושה.

השניים מחליטים להנשא בשנית, יולדים בת פגית יפייפיה (אמא שלי) ומגדלים אותה באהבה רבה.

בגיל 12, אימי מתייתמת מאביה ועל סבתי ואימי הצעירה עוברים ימים קשים של עוני ורעב.

הקדמה -

בשנת 1933, כשמלאו לסבתי 22 אביבים, עוזב אותה בעלה העשיר ומותיר אותה עם שני ילדים (תינוקת בת שלושה חודשים וילד בן שלוש) ללא קורת גג ומזון.

לאחר שבני משפחתה מפנים לגרושה הטרייה עורף (אילוצים של מחסור, עוני ודלות), היא נאלצת לחזר לפתחו של בעלה (לשעבר) ומבקשת אוכל, כי יבש חלבה ואין לה במה להניק את עוללה.

האב לוקח ממנה את התינוקת ל'בית מיינקות' ומבקש מהאם המודאגת בטירוף, להסיר דאגה מליבה.

יום, יום מגיעה האם הצעירה ל'בית המיינקות' בתקווה לראות את בתה התינוקת, אך לשווא.

לאחר שלושה שבועות, מודיעים לה מ'בית המיינקות' שהתינוקת נפטרה (בלי הסברים, בלי התנצלויות. נפטרה וזהו).

בוכה, כואבת ומלווה בבנה הצעיר, היא רצה שוב לגרוש הטרי.

בתגובה, הוא לוקח ממנה את בנם ומבטיח שאצלו ואצל אישתו הטרייה, הבן לא יסבול חרפת רעב.

בלית ברירה ובראייה מפוקחת, מסכימה עימו סבתי האומללה ומקווה להחזיר את בנה במהרה, ברגע שתמצא עבודה ראויה לשמה שתפרנס בכבוד אותה ואת בנה..

מספר חודשים מאוחר יותר כשהמעות בכיסה, חוזרת סבתי לדרוש את בנה שהפקידה למשמרת אצל אביו. הגבר הבוגדני ואישתו הפרוצה מסרבים בתוקף להחזיר לה את הבן למרות תחנוניה הרבים.

לקטן הם מודיעים: "אמך נפטרה ולא תשוב יותר לעולם" (במבי, וולט דיסני)

בינתיים, סבתי נבחרת (מבין המוני נשים צעירות) ללמוד מוסיקה באקדמיה הגדולה למוסיקה שבמוסקווה.

5 שנים מלמדים אותה שם הכל, הכככככל. הופכים אותה לאישה אירופאית, משכילה ושונה מאוד מהנשים שהכירה בנוף ילדותה.

היא חוזרת אישה יפה יותר, משכילה ואסרטיבית מתמיד. אך כל אלה לא עוזרים לה להחזיר אליה את בנה יחידה. מותר לה לראותו אחת לכמה חודשים אך לא לקחתו אליה.

האם והילד נקרעים מכאב וגעגועים והבן מתחנן בבכי כל פעם מחדש: "אמא, קחי אותי איתך..."

ברבות השנים, הבן גדל בבית אביו, סבתי נישאת בשנית ונולדת אימי...

אחרי 59 שנים, כשסבתי בת 93, צלולה ובריאה בנפשה. היא מחזירה את נפשה לבורא עולם.

אחרי שחייתה איתנו 30 שנה. יחד עם אימי, אבי, ארבעת הנכדים האהובים עליה וגם עם האמא שלה בת ה-82 (נפטרה בגיל 92 אחרי שחייתה איתנו "רק" 10 שנים).

כן, מוזר. לילדים שלנו זה בטח לא ממש מתקבל על הדעת

ארבעה דורות בדירת שלושה חדרים בדרום ת"א

חדר אחד לשתי הסבתות (האם והבת)

החדר השני לארבעת הילדים. מיטת קומותיים עם מיטה נפתחת -המיטה שלי-, עם הפוסטר של 'פרנקו גספרי' החתיך האיטלקי מה"סינרומן" שהדבקתי על הקיר מעלי. + מגירת מצעים, מיטתו של אחי הצעיר.

ההורים ישנים על הספה הנפתחת בסלון. אני אז, לא מבינה בכלל על מה הם מקטרים... העיקר שיש להם מיטה לא???

הבן של סבתי, אח אימי ודודי

אלמן, אב לשלושה בנים, חי בארה"ב ונוטר טינה לאימי, מקנא לה ולא סולח לה על שזכתה באהבתה של אימו.

"גנבה" לו את אמא שלו וחיה איתה כל אותן השנים. גידלה את ילדיה של אימי באהבה רבה וחינכה אותם כילדיה ממש.

אתמול הגיע הבן האובד מארה"ב לאזכרה של השנה לזכרה של אימו.

ארוע מושקע (בניצוחה ובמימונה של אימי) עם 300 מוזמנים, סעודה כיד המלך, דברי תורה, דברים בשבחה של הנפטרת וסרט באורך של כמחצית השעה שמתעד את מסכת חייה המרתקים של אישה חזקה, אוהבת, בעלת לב זהב, נדיבה, איטליגנטית, דעתנית, אסרטיבית, יפייפיה מפונקת, מיוחדת ומתרתקת.

אישה שאהבה את החיים (הסבתא שלי)

ילדיה של סבתי מוכשרים, מוערכים בחברה, אהובים, אנשים שהחברה מכבדת ומוקירה אותם.

אימי בת ה-60 ואחיה בן ה-74, אוהבים האחד את השניה, עוקצים זה את זו, נפגעים ופוגעים

אבל אף פעם לא מודים באהבתם, אף פעם לא מתבגרים, סולחים, שוכחים ונהנים זה מחברתו של זו כל עוד יש להם האחד את השניה.

האבסורד הכי גדול הוא, שאמא שלי חינכה אותנו (את ארבעת ילדיה) להיות תמיד זה לזו. חיזקה תמיד את הקשר ביננו, הדגישה עד כמה חשובה המשפחה המורחבת, עדיין מארגנת טיולים משותפים ומשתדלת מאוד לשמור על הרמוניה בינה וביננו הילדים. דווקא היא (זאת שקדושת המשפחה כל כך חשובה לה) מתנהגת הפוך (לזכותה יאמר שהיא מנסה, כנראה לא מספיק).

כואב לי לראות את הכאב שהם מצליחים להסתיר כל כך יפה, את משחקי הכבוד הילדותיים והטיפשיים שלהם שלא מובילים לשום מקום מועיל וטוב, את ההתנצחויות הטיפשיות ואת הבזבוז המשווע של אחים שמבזבזים את השנים הכי יפות במשחקי מלחמה.

חבל, חבל, חבל לי מאוד