"פיריסטן"!
"פיריסטן, יה תיבייה סקזלה"!!!
כועסת הסבתא ברוסית על נכדתה...
"תפסיקי לעשות פרצופים"!
"אל תגעי בחצאית!
"תפסיקי להתנועע סתם כך"!
"למה את שולחת ידיים לתחתונים, מגרד לך"?
"הנה עכשיו יותר טוב"? מסדרת לה את הגרבונים
"שוב פרצופים"???
"תפסיקי עם החיוכים האלה, מה מצחיק אותך כל כך"???
הילדה בת ה-3, משפילה מבט, מסתכלת בי במבט מבויש ומגניבה חיוך תשובה לחיוך המבויש שלי.
ילדה קטנה, מתוקה, לבושה טיפ-טופ. שיער אסוף, חצאית, גרבונים, חולצה מגוהצת ונעליים מצוחצחות.
מחזיקה חזק, חזק ביד של אמא שלה.
והסבתא לא מפסיקה:
"שוב את עושה פרצופים"?
תפסיקי לעוות את הפנים כך". מחקה אותה, לא בהצלחה יתירה.
אמה של הילדה מתערבת, מנסה ברוך: "די אמא..."
"מה די"???
מחזירה לה הסבתא בזעם,
"ככה חינכתי אותך שתחנכי אותה"?!
מתכופפת לנכדה הסוררת ומסבירה לה בסבר פנים חמור:
"את צריכה להבין שבבית מתנהגים אחרת ובחוץ ליד אנשים זרים מתנהגים אחרת.
לא נוגעים באף! לא מעווים את הפנים! לא מתנועעים במקום וזעים ללא מנוחה כמו שעושים בבית!
בחוץ את צריכה לעמוד בשקט ולהתנהג יפה, בצורה נאותה שמתאימה לילדה בוגרת בגילך"!
כל אותו הזמן, אני עומדת במרחק יריקה מהמשפחה הכל-כך מוכרת, מחכה לתורי להיכנס לרופא הילדים.
המומה, מרגישה את התסכול, הכעס והבושה של הילדה שהייתי, שלה – של הילדה הקטנה הזו במרפאת הילדים.
אלוהיייייייייייייים... הייתי בטוחה שהחינוך הנוקשה הזה פס כבר מן העולם.
לא עברנו את הגלסנוסט? ומה עם הפרסטרויקה, לא היתה ולא נבראה?
דייייייייייייייייי!!!
חטפתי סטירה איומה בפרצוף ומצאתי עצמי הילדה הקטנה מדרום ת"א, שלושים שנה אחורה.
חזרתי לחנוך הנוקשה הרוסי הזה, מבית אמא.
אסור לזוז! אסור לקחת שום דבר מהשולחן בלי רשות! אסור לצאת מהחדר כשיש אורחים (וכל הזמן היו אצלנו אורחים)! אסור לצחוק בקול! אסור להרעיש! אסור לדבר בלי רשות ליד אורחים! אסור אפילו להצביע על ממתק שמתחשק לנו משולחן האירוח וכמובן שלא להעז וללחוש באוזן לאמא.
כי זה לא מנומס!!!
אסור, אסור, אל, אל ואל ובמיוחד אסורררררר!!!
הינו הילדים הכי ממושמעים בשכונה, הילדים הכי מנומסים. תמיד ברכנו לשלום את המבוגרים במבט מושפל. אורחים אף פעם לא הרגישו בנו, אף אחד לא הבין היכן הילדים, ארבעה ילדים, איך לעזאזל לא שומעים אותם???
ואנחנו היינו. היינו בחדר, שקטים כמו דגים. רבנו בשקט, דיברנו בשקט, קיללנו בשקט, שרנו בשקט. הכל היה חייב להיות בשקט, מחכים לאות וסימן לצאת מהחדר, כדי שאמא תוכל להציג אותנו בגאווה בפני האורחים, שאמא שלי תוכל להתגאות בנו, להסתובב כמו טווס ולהתגאות בארבעת ילדיה המוצלחים.
מישהו חשב עלינו?
כנראה שכן, אמא שלי עשתה את הדבר הנכון בעיניה, רצתה אותנו ילדים טובים.
ואנחנו היינו ילדים מאוד, מאוד טובים.
טובים לכווווולם...
לימים, כשהייתי אמא צעירה בעצמי והחזקתי את ידה של ביתי הבכורה בת השלוש, אזמרלדה (שם בדוי), אימי גערה בה בדיוק כמו הסבתא הזו, היום. וגערה בי על החינוך הלא מוצלח שחינכתי את ילדתי הקטנה.
ואני,
אני גערתי בילדתי הקטנה שלא יודעת לרסן את עצמה והיא כבר כל כך גדולה, בת שלוש,
ממש בושה וחרפה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
