לחיות את החיים

בסביבות השעה 22:00, מתקשרת אלי אחותי, נסערת

"נפרטיטי..."

אני: "מה קורה? איך סבתא?"

"נפרטיטי..., תבואי בבקשה...", אני שומעת אותה מתייפחת

אני: "מה קרה? דברי! קרה לה משהו? היא... היא... נ פ ט ר ה???"

"כןןןןןןןןן..... היא נפטרה לי בידיים" היא בוכה עכשיו בקול שבור

"תבואי מהר בבקשה...."

לפני שנה, בשלהי דצמבר 2003, סבתי בת ה-93, חלתה.

שבוע שכבה בבית החולים מחוברת למכונת הנשמה.

שבוע סעדנו אותה, אימי, אחי הצעיר ששעתיים לפני כן, בקומה מתחת, נולד לו בנו בכורו. אחותי הצעירה, אם לתינוק בן 9 חודשים, אחותי השניה אמא לשלושה וכמובן אני – אמא לארבעה.

במוצ"ש, הגעתי למשמרת שלי. טיפלתי בסבתא שלי שהייתה בהכרה מלאה. שאלה, ביקשה, נתנה הוראות והכל בשפת הסימנים. ואם עדיין לא הבנו אותה, היתה מבקשת עט ודף וכותבת לנו ברוסית מצחיקה.

אני, עם כל הסבלנות שהצלחתי לגייס, הסברתי לה שהיא לא יכולה לקבל אוכל מוצק. את האוכל שלה היא מקבלת דרך הזונדה - דרך האף.

"האף???" היא היתה שואלת שוב ושוב.

"איך אפשר לאכול דרך האף?"

"ולמה לאכול דרך האף אם אלוהים נתן לי פה?"

"אבל בבוש (קיצור לבבושקה – סבתא ברוסית) אני מנסה, יש לך מכשיר הנשמה בפה"

"טוב אז אני צריכה לקום לשרותים!" היתה דורשת

"לא בבוש! יש לך קטטר, הנה שקית השתן. את לא צריכה לקום. את לא יכולה לקום".

אחרי שלא יכולתי יותר התקשרתי לאהוב שלי, לדבר איתו מעט.

הוא לא דיבר איתי הרבה. הוא פשוט התייצב לצידי. גדול, חזק ואוהב. כל כך אוהב שזה כואב.

החזיק לי את היד, עיסה לי את הגב התחתון שכאב, הביא לי לשתות, הביא לי לאכול, דיבר איתי ונתן לי המון כוחות להמשיך.

לשאלתה של סבתי שהתעוררה – "מי זה?" – עניתי נבוכה: "זה הרופא בבוש".

"אוי דוקטור", היא סימנה לו, "עזור לי לרדת מהמיטה"...

והאהוב שלי, עם החיוך העדין שלו, הרגיע אותה והבטיח שהכל יהיה בסדר.

גם ביום ראשון – למחרת הוא היה איתי

גם ביום למחרת, במשמרת שלי, הוא היה איתי

ביום שלישי מסרתי משמרת וחזרתי הביתה מותשת למנוחה לפני המשמרת של יום חמישי.

ביום רביעי, קבענו שאהובי יגיע אלי - לעיר שלי, מוקדם בבוקר ויחד נלך לקנות לי בגדים לברית של האחיין החדש שלי.

נפגשנו בעיר שלי. מאושרים ומחויכים סרקנו את החנויות, חיפשנו לי בגדים. בחרנו, מדדתי, בחן אותי, מדד אותי, אישר בחיוך מאושר, שלל בניד ראש.

אני לא זוכרת אם אי-פעם נהניתי כל-כך לקנות בגדים.

בשעה 15:00, נפרדנו.

המאהב שלי נסע לעבודה למשמרת ערב, ואני - המאושרת בבנות – הביתה, למציאות, אל משפחתי, בעלי וילדי.

בלילה של יום רביעי, קיבלתי את הבשורה המרה.

המומה, אני קמה כמו רובוט, הולכת לחדר, מורידה את החולצה ומנסה ללבוש משהו מתאים. המח שלי מרוקן לחלוטין, ואני לא מוצאת את החזייה הארורה.

אזמרלדה – הבת הבכורה בצבא. מרגישה אבודה בלעדיה.

זרובבלה – הבת השניה, נכנסת אלי לחדר ואני מתפרצת בבכי מר על אובדן החזייה שלי בדיוק כשאני צריכה אותה.

בעלי מנסה להניא אותי מהנסיעה לבית החולים "הם יסתדרו בלעדייך" הוא מנסה,

אני לא שם להקשיב לו ולהתווכח

ואז זרובבלה שלי צועקת אליו: "אתה לא קולט?! סבתא שלה נפטרה! היא צריכה להיות שם"!

מבויש, מצטרף אלי בעלי הלא תומך, לבית החולים.

שם כבר כל המשפחה התאספה. בוכים, מתחבקים, שואבים כוחות זה מזו ומתארגנים למחרת ללוויה.

צצה בעיה.

בקשתה האחרונה של סבתי היתה,  שלא יכניסו אותה למקרר של בית החולים, אפילו לא לשעה.

השעה כבר היתה 12:00 בלילה

אימי ביקשה להשאיר את הנפטרת ללילה במיטה בה נפטרה בבית החולים ובבוקר לקחת אותה לקבורה.

בבית החולים החליטו להשאירה בתנאי שמישהו ישאר לידה כל הלילה.

לא חשבנו הרבה. אחותי הצעירה ואני החלטנו להשאר לליל השימורים הארוך והכואב.

כל השאר התפזרו לבתיהם, ביניהם גם בעלי.

שלחתי הודעת sms לאהובי:

"סבתא שלי נפטרה, אני בבית החולים"

הוא היה בדרך הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש שהתחיל בבוקר ארוך של קניית בגדים איתי.

למרות מחאותיי, הוא הגיע מיד לבית החולים, למקום בו היינו יחד בימים האחרונים.

אחרי שנפלתי על כתפו ובכיתי את הכאב. ערכתי היכרות בינו לבין אחותי.

הוא הודיע לנו חד משמעית: "אני נשאר עמכן הלילה..."

הייתי מבולבלת מאוד.

מצד אחד כל-כך רציתי שישאר. מצד שני ידעתי שהוא עייף וחוץ מזה זה היה  "To good to be true"

כל כך רציתי מישהו שיהיה שלי, שיחבק, שירגיע, שאדע שאיתו אוכל להרגיש נח לבכות ולהתנהג כמו שאני בטבעיות, בלי מסיכות, בלי להיות יפה תמיד ומנומסת. מישהו שירצה לקבל אותי עם כל המינוסים שלי. הוא – האהוב שלי, היה חלום שהתגשם.

והוא היה שם. חי, נושם, ומאוד אמיתי.

דורש שאתן לו להישאר כדי לדאוג לי, לנחם אותי, ללטף אותי, להכין לי תה, להביא אוכל לפי, לכסות אותי ולחמם לי את רגלי הקפואות.

אחותי חייכה אלי באהבה ולחשה באוזני: "עכשיו זה הזמן שלך. קחי, תיהני, מגיע לך. הגיע הזמן שגם את תחווי את ההרגשה הנפלאה הזו, להיות אהובה וחשובה. לדעת מה זה חבר ואהוב אמיתי." ונשקה לי בחום.

אני רוצה להגיד לך תודה

(אתה הרי קורא אותי)

תודה לך אהוב יקר על המון דברים

על שנה נפלאה ומיוחדת מאוד בשבילי

ועל ליל השימורים המיוחד הזה במיוחד

תמיד תישאר יקר לליבי

למרות שאנחנו כבר לא יחד

תמיד תהיה ה"מוציא לאור שלי"...