מתעוררת מתוך חלומות הזויים לצלילי הטלפון הנייד שלי שלמראשותיי
מסתכלת בחצי עין על צג הנייד
זאת אזמרלדה, הבת הבכורה שלי
השעה 4:00 לפנות בוקר
איפה היא? למה היא מתקשרת בשעה כזו?
מה קרה לה?
"אמא, הדלת, תפתחי אותה כבר"!
שומעת את הקול שלה קצת מוזר
מתעוררת באחת
מעיפה את השמיכה מעלי
מרגישה את הרצפה הקפואה מתחת לרגלי
רצה לדלת
כושלת בדרך
בזמן שמנסה לפתוח את המנעול, שומעת קולות מפחידים של...
מה זה? הקאה? מי מקיא?
אוי, אוי ואבוי, זה לא נשמע טוב...
אזמרלדה שלי
אלוהים, היא מקיאה
לא מרגישה טוב, בטח לא אכלה כלום, אויש היא בטח חולה
אני כבר באה לעזור לך מתוקה שלי...
פותחת את הדלת במהירות
והנה היא יושבת על המדרגות, הבת הקטנה שלי, מכווצת כולה, הראש נפול
והיא מקיאה את נשמתה בחדר המדרגות, בבניין של 8 קומות ו-32 דיירים.
רצה הביתה ומגישה לה כוס מים.
מחזיקה לה את הראש בזמן שהיא מקיאה
רצה שוב הביתה ומביאה סמרטוט רצפה ומגב
שוב חוזרת וביד טישו לנגב לה את הפנים המזיעות
עוזרת לה לקום
מנסה לעזור לה לקום
אלוהים, היא כל כך כבדה
אני לא מצליחה
אוףףף, איזה עצבים
אני לא מצליחה
מושכת אותה בשתי ידיים ומתחת לבית השחי
הנה, סוף, סוף היא מתרוממת
ו..........
אלוהים!
אני לא מאמינה
לא יכול להיות
היא מתנדנדת כמו לולב
לא מצליחה להחזיק את עצמה
מצחקקת קלות, צחקוקים מטומטמים
עם חיוך דבילי על הפנים היפות שלה שמתכווצות לסירוגין בעווית של כאב
היא שיכורה!!!
שיכורה לגמרי!!!
ילדה יפה
גבוהה 1.73
חטובה
חיילת בת 20
שהלכה למסיבת סיום קורס לחניכים שלה
ילדה טובה
הילדה שלי
בבת עיני
החברה שלי
הבת הבכורה המקסימה שלי
אלוהים אני רוצה לבכות
מה אני עושה?
אף פעם לא התמודדתי עם דבר כזה
מרגישה כעוסה
חסרת אונים
מושפלת
מאוכזבתתתתתתתתתתת
יודעת שזה בעצם הזמן למבחן האמיתי
למבחן של האמא שכל הזמן אני טוחנת לה בראש:
"תמיד תבואי אלי, עם כל צרה, אני אדע להיות שם תמיד בשבילך"...
איזה חרטה!
הנה אני כאן בזמן אמת
וכל מה שבא לי לעשות זה רק להחטיף לה סטירה איומה
לנער אותה, להעיר אותה לעזאזל ולצרוח עליה על השטות הטיפשית והמיותרת הזו
אבל כל מה שאני עושה זה
מפשיטה אותה
מורידה את המגפיים שלה
את המכנסיים
החולצה המטונפת בקיא
מנקה אותה קצת
מגרדת אותה מהרצפה
מתנדנדת איתה בקושי לחדר
מכניסה אותה למיטה במינימום רעש כדי לא להעיר את אביה שבשבילו זה פשוט לא נתפס
בשבילו זה פשוט יהיה כמו להרוג אותו במקום
וחוזרת לנקות את הקיא שנשאר בחדר המדרגות
למחרת, אחרי שהתעוררה בשעה 15:00
ואחרי שסיפרתי לה את כל מעלליה ושאלתי והצקתי "את זוכרת משהו"?
"כן אמא, אני זוכרת"...
היא נראתה מבויישת במיוחד לאור התיאורים האותנטיים שלי אותה (יתכן והגזמתי)
כל מה שהיה לה להגיד:
"אני מצטערת שהיית זאת את שנאלצת לראות אותי במצב כזה, לא היית צריכה לעבור את זה"
"מה זאת אומרת? מי כן היה צריך לראות אותך ככה?"
"החברים שלי, הם מקבלים אותי כמו שאני. וחוץ מזה אמא, זה ממש לא ביג דיל"!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
