לחיות את החיים

לפני כחודש לירחמיאל המתוק שלי היתה עצירות.

הוא סבל מכאבים כמו צירים. הבאתי לו לשתות חלב, עגבניה מגוררת, מיץ תפוזים (נדה, כלום)

כאבתי איתו יחד עד שהחלטתי להכניס לו חצי נר גליצרין שהיה לי בבית.

הוא שכב לרוחב על הברכיים שלי כשהישבן המתוק שלו מופנה אלי.

אני סוגרת לו את שני פלחי הטוסיק היפה שלו כדי למנוע מהנר לצאת.

והוא, עם דמעות בעיניים, קול רועד וכאבי תופת שואל אותי כל כמה דקות:

"אפשר כבר?"

"אפשר מה נשמה שלי?"

"אפשר כבר ללכת לשירותים?"

"עוד מעט ילד יפה שלי, עוד מעט חיים שלי, עוד טיפ טיפה" ומתכווץ לי הלב.

אחרי כ-10 דקות, נגמרה הדרמה (אחרי שירחמיאל שלי קילל במרץ את הקקי הקשה שלו) וחצי נר הגליצרין עשה יפה את העבודה.

מאז, ירחמיאל שלי הקטן לא לוקח סיכונים

למחרת, כשהוא רק התחיל להרגיש את הבטן שלו רוחשת, הוא שאל אותי

"אמא, יהיה לי קקי רך?"

ואני עניתי לו, לא לוקחת אחריות "נראה, כנס לשרותים ונראה"

והוא, הקטן המקסים שלי שואל שוב: "אמא, יהיה לי קקי רך?"

"לא יודעת" עונה לו אני עם הרבה הגיון

"אמא!" הוא מנסה שוב וקצת יותר לאט, "שאלתי אותך, יהיה לי קקי רך הפעם?"

ואני עדיין לא קולטת: "ירחמיאל שלי, מקסים שלי, כנס לשרותים ונראה"

והוא ממשיך כמו מנטרה: "יהיה לי קקי רך???"

ואז, נפל לי האסימון.

"כן ילד שלי, כן מתוק שלי, יהיה לך קקי רך"

ירחמיאל זינק לשרותים ויצא מהם לאחר כחמש דקות רגוע ושלו, אחרי שכמובן קרא לי לנגב לו את הטוסיק החמוד שלו.

למדתי שיעור גדול