לחיות את החיים

איזו פאדיחה נוראית קרתה לי היום... אוי ואבוי

נסעתי היום עם הבת שלי (מס' 3) בת ה-10 עוד מעט, לחוות סוסים ל"רכיבה טיפולית".

"רכיבה טיפולית", מיועדת לעזור לילדים עם לקויות למידה.

יוכבד (שם בדוי), אחוזת התרגשות לקראת המפגש עם החיה האהובה עליה, נסעה איתי באוטו, השגיחה על אחיה הקטן בן ה-4 והסבירה לו: "עוד מעט נגיע, תחגור את החגורה. כן, חייבים! תתיישב קצת למעלה כך תוכל להסתכל החוצה, לא, כאן זה לא הבית שלנו" ועוד...) והכי חשוב, היא העסיקה אותו כשניסה לבלבל לי את המח בזמן שאני הייתי עסוקה בלהלחץ מהדרך המשובשת.

לבסוף, (לא תאמינו, אבל בדיוק בשעה המיועדת) הגענו לחווה בדרך חתחתים ארוכה ומעצבנת.

היו שם סוסים גבוהים, יפים, מטופחים. אחד היה שחור לגמרי, אחר חום יפייפה והאחד שמשך את תשומת ליבי במיוחד היה חום עם כתמים לבנים גדולים ואצילי במיוחד. ואווווווווווווו. היו שם מדריכים ורוכבים עם הכובעים המיוחד, המכנסיים והאוכפים. אורוות ורחבה מגודרת ממש כמו בסרטים. אפילו היה שם חדר מלא אוכפים (התרגשתי כמו ילדה).

התבקשתי להגיע עם האבחון שעשינו ליוכבד. ולהודיע לה שהיום לא תהיה רכיבה. היום יהיה רק ראיון קצר עם אניטה, מפגש עם הסוסים ויותר הכרות עם החווה ועם יוכבד.

נכנסנו לחדר של אניטה.

אניטה, אישה נעימה בסביבות גיל ה-50, דוברת אנגלית (אך ורק אנגלית), ראיינה אותנו בשפת האם שלה.

נאלצתי לדבר איתה באנגלית הלא כל כך משופשפת שלי (כולם אמורים לדעת אנגלית ברמת שיחה?). האמת, די נהנתי. מזמן לא יצא לי לשוחח באנגלית (הפעם לא יכולתי להתחמק, היא פשוט לא מבינה עברית) ואפילו די הצליח לי.

בדיעבד, מסתבר שיותר מאשר להיות רגישה לבת שלי, התעמקתי באיך להרשים את אניטה עם האנגלית ה"מצויינת" שלי.

נחזור לפאדיחה?

חייבים?

נו טוב, על זה הרי כל הפוסט...

במהלך הראיון, יוכבד ישבה לידי, מתוחה. ירחמיאל (שם בדוי) הקטן השתובב ודי הפריע. ואני השתדלתי לדבר אנגלית יפה ונכונה.

אניטה שאלה אותי שאלות בקשר ליוכבד ואחת השאלות היתה איך היא מסתדרת בכיתה מבחינת החומר הנלמד. עניתי לה (באנגלית כמובן) שהיא לא שולטת בחומר הנלמד בחשבון ודי... (וכאן נתקעתי) לא זכרתי איך אומרים 'מפגרת בחומר' באנגלית. אניטה ניסתה לעזור ואמרה לי: "say in hebrew"

אז אמרתי בעברית": "she is מפגרת בחומר".

המשכנו עוד קצת לשוחח ואז פתאום יוכבד שלי "ירתה": "אני לא מפגרת"!

ודמעות עלבון הציפו את עיניה היפות של יוכבד הקטנה שלי.

ליבי נצבט בכאב חד והחסיר פעימה.

הרגשתי מטומטמת (בצדק) וחסרת רגישות לחלוטין.

התביישתי... אני גרמתי לבת שלי לחשוב שהיא מפגרת, שמעלתי באמון שלה... אלוהים איזו אמא מפלצתית יכולה לעשות דבר כזה!!!

חיבקתי אותה, ניסיתי להסביר לה שמפגרת בחומר = איטית בחומר.

שהמילה מפגרת היא לא קללה.

ואיך היא בכלל יכלה להעלות על דעתה שאני אחשוב שהבת החכמה שלי, היא מפגרת.

היא הסתכלה עלי במבט ספקן, נעלב

הייתי נבוכה, הרגשתי חוסר אונים מוזר.

ביקשתי סליחה מהבת המתוקה שלי, על אי-ההבנה ועל חוסר ההתחשבות שלי בה.

נדמה לי שנסלח לי ואי-ההבנה הובהרה.

אלוהים... כשחשבתי אחר-כך שהיא חשבה שאמא שלה... אמא שלה אמרה עליה שהיא מפגרת.... יואוווו איזה פחד

איזה מזל שהיא אמרה את מה שחשבה ולא שמרה את הדבר המחריד הזה בבטן, לעצמה.

שנים של טיפול פסיכולוגי נמנעו... ואולי לא, מי יודע?

אחרית דבר,

קבענו 12 שיעורים החל מהשבוע הבא

נאמר לי שסוסים עוזרים לילדים לקחת אחריות, לדעת לטפל בסוס, לתקשר איתו, ודרך הטיפול בסוס הוא בעצם לומד להכיר את עצמו.

אני יודעת ומאמינה שזה יעשה לה אך טוב.

אז שיהיה לנו חג שמח

ושנה טובה ומתוקה ושכל אחד יקבל את מבוקשו

שתהיה שנת שלום, ביטחון, תקשורת טובה בין אנשים, אהבה ואחווה בין העמים וביננו לבין עצמנו