בעלי, גבר נאה מאוד, בעל שפם מרשים (מתה שיוריד אותו כבר), עיניים שחורות מלוכסנות, שער שחור מלא עם פסים של כסף, עור כהה, 178, רזה, מדבר ב-ח' וע', נשמע כמו ארס מצוי ומקומי (זה מה שהוא קלט כשעלה לארץ ב-77). אוהב להתלבש יפה, אוהב את החיים הטובים, נקי ומסודר (כל עוד מסדרים בשבילו). אדם טוב. לא שקרן, לא תחמן, רומנטי בליבו (מוזר?), שקט, סגור ומסוגר, לוקח את כל האחריות על עצמו (לא רוצה להדאיג את הראש הקטן והיפה של אישתו). אדם עם כבוד עצמי=אגו, מנטליות מזרחית עתיקה. חסכן מאוד ברגשות, עקשן, לא חייכן במיוחד, לא ספונטני, עובד קשה, חבר של הרבה (אבל לא משתף אף אחד באמת). אוהב את ילדיו מאוד ואוהב אותי בדרכו המיוחדת. אני יודעת שהוא חושב עלי שאני חכמה, בעלת קול יפה (אמר לי את זה היום במפתיע), אהובה על הרבה אנשים, בעלת לב טוב (כדבריו). את רב הדברים שהוא חושב עלי הוא משתדל לא לאמר לי, מחשש שארים את האף.
את בעלי הכרתי כשהייתי בת 17.5. בחיים שלי לא האמנתי שאתחתן כל כך מוקדם, רציתי מאוד ללכת לצבא (אבא קשה, עוד יותר מבעלי).
הייתי מרדנית מטבעי (כנראה לא מספיק). לא למדתי לבשל, לא עזרתי בבית.
כל היום בחוץ, משחקת עם בנים -משחקים של בנים-רצה, משתוללת, רבה, מתפייסת.
ביום בהיר אחד, נפטרה סבתא רבא שלי שחיה יחד איתנו בדירת 3 חדרים.
חמותי שהיא אחיינית של הנפטרת, ראתה אותי ואת אחותי (הצעירה ממני בשנתיים) 'בשבעה', החליטה שאנחנו טובות לשני בניה ומיהרה לשדך בינינו. לי לא היה איכפת אז עם מי לצאת, כל עוד אוכל לצאת. לא הורשתי לצאת עם בחורים סתם כך למטרות שעשוע. וזאת היתה הדרך היחידה שיכולתי לבלות קצת. חוץ מחברות כמובן – עם חברותי יכולתי לצאת כאוות נפשי.
וזהו. ברגע שנפגשנו הוא הרגיז אותי, נראה לי מתנשא, מתנהג כמו אחד שיודע הכל, בעל חכמת חיים. התנהגות זו שלו ערערה אותי, מצד אחד הרגיזה ומצד שני הרשימה אותי מאוד.
יצאנו מספר פעמים, בכל אותם הפעמים, הוא הקפיד לא לגעת בי אפילו באצבע. ואני כל כך רציתי שיגע........ שיחבק, לתת ידיים לא מזמוזים קשים..... אהבת בוסר, אהבה בתולית, טהורה, עם המון קיטש.
כששאלתי את אימי לפשר התנהגותו, ענתה לי שככה זה כשגבר מכבד אישה (אני לא כל כך השתכנעתי.... וביקשתי לשלול את האפשרות שהוא הומו).
בקיצור, אחרי 6 חודשים, בחופש הגדול, כשאני עדיין תלמידת יב', החלטנו לערוך חתונה גדולה ולהקים בית בישראל (אל תשאלו אותי למה).
גרנו עם אימו ואחיו הרווק, שהיה חרמן לא קטן ושם את עינו בי. בגלל חוסר תשומת הלב המשגע של בעלי הטרי כלפי, לעומת יתר תשומת הלב של אחיו, הגענו למצב של פלירטוטים קלים –גיסי ואני –, כן. אני אישה סוררת וחוטאת. רציתי אהבה, באמת שרציתי אהבה מאז ומתמיד, ובעלי היה האחרון עלי אדמות לתת לי אותה.
זהו, זאת היתה ההתחלה 1983. ועכשיו 2004, נראה שהגיע הסוף.
21 שנים לא קלות בכלל, עם המון מהמורות, שמחות, בכי, צחוקים, מריבות, פיוסים. בקיצור חיים.
דרך אגב, הלכנו ליועץ נישואים, תנאי שלי לשלום בית. היועצת יעצה לי להיפרד ממנו...........
* לקוח ממכתב שכתבתי מישהו יקר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
