לחיות את החיים

לאחרונה קשה לי להסתכל על בעלי.

הוא נראה לי כל כך אומלל, כל כך מבולבל

אחד שהקרקע הבטוחה כל כך שהכיר, נשמטה תחת רגליו

למרות שאפשר לומר שהזהירו אותו, ניסו, ניסיתי

אבל הוא, כנראה שהוא יהיר מדי, "עוד לא נולד האדם (וגם לא יוולד) שילמד אותי איך להתנהג עם המשפחה שלי"! ציטוט מפיו.

מאז ומתמיד הוא ידע מה הוא רוצה, איך, כמה ולמה. דמות סמכותית כזו, די מאיימת אפילו

אני הייתי הקטנה, חסרת החשיבות. הוא לא בדיוק שאל לדעתי (סתם טיפשה).

בדיעבד, מסתבר שהכל היתה הצגה אחת גדולה. הוא היה הבמאי, התסריטאי, והשחקן הראשי כמובן

כשהבנות הגדולות נולדו, היו לו עכשיו יותר ראשים באחריותו, בבעלותו.

18 שנה אחרי, אני הרמתי ראש, התמרדתי.

זאת היתה המכה הראשונה שלו

הבנות גדלו ואפילו התחילו לחשוב בכוחות עצמן (ש ע ר ו ר י ה!)

התמרדו (לא בגלוי).

הבכורה אפילו העזה להמרות את פי אביה ולהתגייס לצבא (מי שמע על בת מורדת שכזו?)!

ועכשיו גם השניה במרחק שנה לפני גיוס.

והוא... הוא פשוט שותק... שתיקה רועמת... מ פ ח י ד !!!

בשנים הראשונות שלנו, הערצתי אותו. הערצתי דמות שלא היה לה שום בסיס.

דמות שהיתה כולה נפוחה מחשיבות עצמית (רוח וצלצולים - ציטוט מדוייק)

ועכשיו, הוא כל כך קטן, כל כך קטן, שזה מעליב.

למרות שזוכרת עצמי לא פעם, כל כך מיחלת לרגע הזה... קשה לי, צורם לי.

רוצה לראות את הגבר שלי (לעוד כמה חודשים...), עומד זקוף, בטוח בעצמו, רק קצת יותר מתחשב ורגיש לרצונות 

של אחרים.

אתמול בלילה הבת השנייה שלנו (בת 17.8) יצאה למועדון, לאבא שלה היא כמובן אמרה שהיא ישנה אצל חברה.

היא חזרה ב-5:30 לפנות בוקר, התקשרה אלי שאפתח לה את הדלת.

בשקט, בשקט כדי לא להעיר את אביה פתחתי לה את הדלת והיא נכנסה לישון.

בבוקר, פגשתי פרצוף רציני, זועף, שחור מחימה. "באיזו שעה היא חזרה"? שאל בקול מלא חשיבות

"בבוקר. היא רצתה לישון אצל חברה, אבל הרגישה לא טוב והחליטה לחזור הביתה בבוקר" עניתי מבולבלת ומופתעת מהשאלה

הוא, לא מרוצה מהתשובה.

יודע.

בפנים, עמוק בלב, הוא יודע שהן יוצאות, הוא יודע שהן מבלות ומשקרות

ואני... כן, הוא יודע שאני משתפת איתן פעולה.

וזה כואב.

כואב לי -

כואב לי שאני נאלצת לשקר לאבא של הבנות שלי

כואב לי על האטימות שלו

כואב לי שאני לבד

כואב שצריכה לקחת את כל האחריות ולפחוד לבד כל פעם מחדש שהן יוצאות לבלות וחוזרות בשעות הבוקר המוקדמות

כואב לי על הבנות שלי שצריכות לעבור את מה שאני עברתי בנערותי, מידי אבי

כואב לי שהן צריכות לשקר לאבא שלהן ולדעת לתחמן

כואב לי מאוד.

כואב להן -

כואב להן שהן לא יכולות לשתף את אבא שלהן ויכאב להן עוד יותר כשתגדלנה ותדענה שפיספסו אותו (מדברת מנסיון).

כואב לו -

כואב לו שהוא נאלץ להשאר עם הראש באדמה כמו יען כי הוא פשוט לא יכול להתמודד עם המצב החדש, עם ההשפלה (בעיניו), עם הכשלון בגידול בנותיו לתפארת העדה, עם הכאב שהוא יודע שלא יוכל לעשות שום דבר דרסטי כי הוא אוהב אותן מדי.

ועמוק בפנים יודע שהוא כבר מזמן לא בשלטון

* הבהרה חשובה:

  אני יודעת שמהפוסט התקבל הרושם של אדם קשה מאוד שאי אפשר לחיות במחיצתו

  אז זה לא בדיוק ככה, זה קצת ככה

  הוא אוהב (משתדל מאוד לא להראות אבל אוהב)