לחיות את החיים

ביקרתי אצל "שדות" וקראתי סיפורון קטן, מצחיק ומעורר מחשבה (לא יודעת לעשות לינקים).

הסיפור שלו הזכיר לי מקרה אמיתי שקרה בזמן מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו, משפחת עולים מרוסיה שעלתה במרץ 73, אני הייתי אז בת 7.5, הבת הבכורה.

התחילה המלחמה וההורים המפוחדים שלי שלא הורגלו במלחמות לא ידעו את נפשם מרב פחד ודאגה לארבעת ילדיהם הקטנים.

יומיים אחרי המלחמה כשהלכו הורי יחד ברחוב אלנבי, ראו תור ארוך משתרך.

מה עושים רוסים כשרואים תור?

כמובן, קודם כל עומדים בתור ורק אחר כך אולי שואלים מה מציעים בקצה השני

בכל מקרה מרוויחים

אחרי שעמדו דקות ארוכות בתור המתמשך שהלך והתארך, הצליחו לשאול בשפת הסימנים ובעברית קלוקלת "מה נמצא בסוף התור?"

התשובה שהגיעה לאוזניהם הדהימה אותם מאוד...

בסוף התור, עומדים רופא ואחות ומקבלים תרומות דם של האנשים שנדחפים בתור לתת אותו לחיילים הפצועים.

תרומת הדם הראשונה של הורי, קשרה אותם בקשר של דם עם הישראלים. בפעם הראשונה הם הרגישו שהם חלק בלתי נפרד מגורלו של העם היהודי.

אז אנחנו בכל זאת עם מיוחד

בימים כאלה גאה להשתייך לעם שלי